מצמיד את הכת לכתף, מכוון, נושם נשימות איטיות ויורה.
אני מנקה את העפר הלח מברכיי, קם ומרים את הראש, מגשש את דרכי
בחזרה לרחוב, עכשיו הכל ריק שם!
יש פה מן תחושה מוזרה! קצת נעימה וקצת מבולבלת, כאילו רק
התעוררתי, תמיד צחקתי עם חברים שזה מה שיקרה.
אני רואה את מוטי בצד השני של הרחוב, אני הולך אליו ומספר לו
שראיתי את המבוקש ועל הירייה המושלמת במצח, אבל הוא לא מסתכל
עלי אפילו והולך.
אפשר להבין אותו האמת... זה קשה לו, הוא איבד את האח היחידי
שלו באינתיפאדה המזדיינת הזאת.
"מוטי, חכה רגע", אני צועק לו! הוא מתעלם ממני, אני רץ אליו
ותופס לו את הכתף ופתאום הוא נופל על הרצפה ומתחיל לבכות,
"תקום מהר" אני צועק, "מה אתה הומו? תקום!!!"
כל החברה הגיעו עכשיו, מסתבר שאחד מהרב"טים נהרג, אני ומוטי
מצטרפים אליהם, אנחנו מגיעים לסמטה ההיא ופתאום אני שומע יריה,
"תתפסו מחסה!" אני צועק. מוטי צועק אחרי שוב, אני קולט את
הצלף, משחרר מחסנית שלמה לכיוון שלו ולא פוגע, מוטי חוטף כדור
לרגל אבל מספיק לדפוק לערבי הבן זונה הזה כדור בכתף,
הקלצ'ניקוב החלוד שלו נופל על הרצפה והחברה מזנקים עליו
וקושרים אותו לעמוד.
מוטי מצליח לקום על הרגליים בחזרה ומתקרב אל הערבי, זה המניאק
שירה באודי!!! הוא צועק. זה הבנזונה שרצח אותו!!! מוטי מרים את
האם-16 שלו ודופק לו כדור במצח! "עין תחת עין יא ערבי מניאק",
הוא לוחש.
אני קופץ ומחבק את מוטי!!! "תודה", אני צועק לו, "תודה! כל
הכבוד! מעולם לא הייתי גאה כל כך באחי הקטן"...