היא פסעה על שביל העפר, ידיה תחובות בתוך כיסי הז'קט שלבשה.
פניה היו חתומות, חמורות סבר, אך בעיניה הירוקות קשה היה
להחמיץ את עומק העצבות, שחשה. היא הרימה את מבטה אל קבוצת
עננים אפורים, שעשו את דרכם בין קרני אור אחרונות של שעת
הדמדומים. צבעם היה כתום-אפרפר.

היא איתרה כר דשא והתיישבה עליו, מבטה מקובע למעלה, אל השמיים.
תחילה אל העננים האפורים, שחולפים במהירות ברקיע כאילו רצו
לפנות את דרכם לקיץ הממשמש ובא, ואחר כך מבטה התמקד לטיילת,
מקווה שהוא יבוא, הבלתי מושג.

מחשבה טיפשית וחסרת כל הגיון, למה שהוא ירצה בי בכלל? הוא כבר
הבהיר לי מזמן שהוא לא מעוניין בי, אז למה לעזאזל אני מעלה
אותו באוב? אולי כי ראיתי אותו לפני שבוע מטייל פה להנאתו עם
איזו מישהי... וזה הזכיר לי, כאילו שלא ידעתי, שאני בודדה ושלי
אין מי שיחבק ויאהב...

צבע העננים כבר הפך לורוד-אפור, ורוח החלה מנשבת. היא החליטה
להמשיך ללכת ופסעה ביתר נחישות, עד שראתה ספסל. היא התיישבה על
הספסל בחוסר בטחון, בודקת שהוא יציב תחילה.

החורף תם ונשלם. היום הזה הוא שאריות של חורף, פרפורי גסיסה של
תקופה קשה.
הקיץ בפתח, ואיתו התקווה הגדולה. כך אמרה לעצמה, מנסה לשאוב
כוח מהמילים.
נמאס לה לאבד את עצמה באוקיינוס של עצבות רק כדי להתעורר
למציאות של מתח ותסכול.
היא צריכה שינוי.

שעת הדמדומים נמוגה לה לאיטה, מפנה את מקומה לחושך המבורך
המופצץ בנקודות ניאון בוהקות.
היא פנתה ללכת הביתה, צעדיה איטיים אך מדודים. נחישות ותקווה
מילאו אותה בעוד הרוח מכה על פניה.

השינוי המבורך יבוא בקיץ, הוא חייב לבוא... כי כל יום, שאני
מתמודדת עם המתח והעצבות, הוא יום קיץ. כל יום, שאני מביסה את
התסכול, הוא יום של אור. והחום, שאני כל כך זקוקה לו, מתקרב
אלי מהר, במיוחד עכשיו, כשהשאריות של החורף התפזרו להן.