יונתן היה רק בן חמש, אבל הוא התמודד עם בעיותיו כמו אדם
מבוגר.

כשהוריו שמעו את הבשורה מפי הרופא הם סרבו להאמין, אימו התעלפה
על שולחנו של הרופא, אביו לא הצליח להוציא מילה מפיו ונראה
חיוור כרוח רפאים.
כשהגיע הזמן לספר לבנם היקר את הבשורה, הם קפאו. הם לא ידעו
כיצד להסביר לו את מצבו, ואיך ניתן להתמודד עם מצב זה, מהם
הסיכונים, וכיצד ימשיך בחייו, אם בכלל.
יוני הבין ברגע שהוריו נכנסו שמשהו אינו כשורה, הוא ראה זאת
דרך מבטם. ככה הם ילדים, מסתכלים להורים בעיניים ויודעים כיצד
הם מרגישים.
אימו של יוני החלה לדבר, היא חשבה שלא תוכל להוציא הגה מפיה,
אך כאשר החלה לדבר, המילים פשוט יצאו החוצה. היא ציפתה שליוני
יהיו שאלות, שהילד ימרר בבכי, אך להפתעתה הילד רק הנהן למשמע
הבשורה. יוני ישב בשקט, השפיל את מבטו ולחש לאמו באוזן: "אל
תבכי אימא."
"מתי הניתוח?"
"עוד יומיים, מתוקי", האם הצמידה את יוני אל חיקה, ודמעות החלו
לרדת.
"אל תהיו עצובים", אמר הילד הקטן, "אני לא רוצה לזכור אתכם
כך."
האב ניגב את דמעותיו, נרגש מאומץ ליבו של בנו הקטן, "אני מבטיח
לך בני, ביומיים האלה נעשה כל מה שתרצה."
"תלמד אותי לנהוג?" שאל הילד בחיוך.
"מילה של גבר."
"יופי", קפץ יוני על אביו וחיבק אותו בחוזקה, האב עטף את בנו,
והאם הצטרפה לחיבוק, חיבוק רטוב.
היומיים עברו במהירות רבה כל כך שנראו כמו שניות, יוני שכב כבר
על מיטת הניתוחים.
הוא ביקש מהרופא לראות את אביו ואימו בפעם האחרונה לפני
הניתוח.
"אני רוצה לזכור את פניהם", אמר בחיוך שובר לב.
פעם אביו אמר ש"אדם החי בזיכרונות מפחד מהעתיד".
יוני פחד מהעתיד מאוד, עכשיו זיכרונות היו הדרכים היחידות שבהן
יונתן יראה את הוריו.
ליוני היה סרטן בעיניים, הוא התעוור בגיל חמש.