היא אהבה אותו, את החיוך הזה עם זוג העיניים הנוצצות
שהראו כמה שהוא צוחק. את השפתיים האדומות
מלאות טיפות של שמחה. ואיך שהוא הסמיק,
הלחיים שלו נצבעו בצבע ורדרד. והוא היה כל-כך חמוד.
והוא היה רק ילד, ילד קטן ותמים שצעד
יד ביד עם אמא לכיוון הרכבת. הרכבת הגדולה
שניצבה על הפסים, עם צופר
גדול וחזק שנשמע למרחקים. בשבילו זה היה כמו חלום שהתגשם,
וחיוכו גדל ועיניו נצצו בחוזק שמעל לטבע הפשוט שאנחנו מכירים.

ואמא, פניה היו עצובות, כמו צבעו אותן בשחור.
טיפות זלגו על לחיה, והילד חשב שהיא
בוכה על אבא שאותו שמו בקרון אחר.
"אל תבכי אמא, אל יהיו פנייך שחורות,
בסוף נגיע ואת אבא נוכל שוב לראות.
אבא הבטיח לי אמא, שעוד ניפגש, והוא אמר שכיף ברכבת, ברכבת
הגדולה.
אל תבכי אמא, תהיי שמחה".
ואמא חיוך אל הילד שולחת, מנסה את קמטי היגון להעלים.
ואומרת היא אמא:
"כן בני, כן קטון. הרכבת גדולה, על הפסים נוסעת, צופר לה גדול
ויפה".
ובליבה מוסיפה ולוחשת:
אך במקום שאליו היא נוסעת הניצוץ מעינייך יעלם.

אין הוא יודע הילד,
שהרכבת אל המוות נוסעת,
שקרונותיה הם קרונות השטן.
אין הוא יודע הילד,
שעוד מעט את אמא לא יראה שוב.
אין הוא יודע,
שהסוף קרב ובא.