בפעם הראשונה שראיתי אותה, הוקסמתי מעצם היותי לידה, ליד הילדה
הכי יפה בעולם, עם החיוך הכי מקסים בעולם, ועם הצחוק הזה שתופס
אותך לשניה עומדת בלי לזוז.

בפעם השניה שראיתי אותה, יכולתי רק לדמיין איך זה יהיה לגעת
בה.
איך אני ארגיש כשהעיניים שלה יתרכזו רק בי.

בפעם השלישית, זה כבר היה אחרי הרבה חלומות ופנטזיות,
והידיים שלי הזיעו רק מלחשוב.

בפעם הרביעית, כבר התנשקנו.
וכדי לתאר את הנשיקה שלה, את השפתיים - אני לרגע מפסיקה
לנשום.

אחר-כך, ואחרי עוד הרבה פעמים שזכיתי לראות אותה, החלטתי לספר
לה.
להגיד לה מה אני מרגישה, ואיך הלב שלי עוצר כל פעם כשאני נמצאת
לידה.

היא צחקה; היא אמרה שיש לה חבר חדש, ושאני חמודה שהעזתי.
ואני רק חשבתי:
איך זה שכל הבנים בעולם זוכים להיות החברים שלה,
זוכים לגעת בה ולנשום אותה, להגיד שהיא שלהם כל יום?
איך זה שאני כל-כך רוצה אותה, ובשבילי היא רק חלום?

מאז לא ראיתי אותה ממש, רק לפעמים ברחוב.
וכל פעם כזאת הלב שלי התחיל לכאוב.

מאז הבנתי עם עצמי, וקיבלתי את זה שאני שונה, אחרת.
מאז פגשתי, ונדלקתי, והעזתי עם עוד בנות.
ועם בנים לא הפסקתי להיות.
ורוני -
רוני שלי, היפה בנשים. רוני, זאת עם החיוך הכי מקסים.
רוני שאף פעם לא תהיה שלי.
לעולם, אבל לעולם, לא תצא מלבי.