רגע של שקט היה לי, כשהשליח הגיע. אני מחבב את חיים, אך לפעמים
הרעש, שהוא עושה, בלתי נסבל. כמו אישה פולניה בת חמישים, רק
שלהבדיל ממנה- יש לו קול רועם המסוגל לייצר לי כאב ראש תוך זמן
קצר. לפעמים אינני יודע מה יותר גרוע: קולו הרועם או התוכן של
דבריו.

בכל אופן, השליח הגיע ומסר לי את המנה. אני וחיים ישבנו במטבח.
חיים לא היה רעב. פתחתי את הקופסה והעברתי את האוכל לצלחת. היה
שם שניצל, צ'יפס וסלט ירקות. קולה לא הזמנתי, כי תמיד יש לי
במקרר. השניצל היה עבה וגדול במיוחד. כיסה חצי צלחת, מצופה
פירורי לחם גסים. טעמתי ממנו חתיכה- פריך ועם טעם חזק של שום
ופפריקה, כמו שאני אוהב.

"איזה שניצל גדול הביאו לך. אני מקווה, שאתה מאוד רעב." חיים
אמר. "זה בסדר, אני אוהב את השניצלים שלהם, בדיוק מתאים לי אחד
כזה" עניתי. כל מה שרציתי זה לשבת בשקט ולאכול. אני מודה, כי
בענייני אוכל חיים מבין יותר ממני ואף נראה כך: טיפוס שמן
וניחוח, ההפך ממני- רזה ועצבני. חיים מסוגל להעלים שניצל כזה
תוך שניות ספורות ולבקש עוד. אך אין זה אומר, שאסור גם לי
ליהנות מזלילה נאותה.

"אתה לא תצליח לסיים את השניצל הזה" חיים אמר שוב. רציתי לרצוח
אותו. לתקוע בו את הסכין, שישתוק! "זה בסדר, אני באמת רעב"
עניתי ברוגע. "אתה לא תצליח לסיים את השניצל הזה, תחצה אותו
לשניים ותשמור חצי למחר". למזלי, הייתה לחיים שיחת טלפון
מזוגתו, שצעקה עליו בגלל ששוב הוא השתמש בשקיות של הסופר
כשקיות זבל. הפעם התלכלכה לה השמלה, בזמן ששקית נקרעה. חיים
נאלץ לחזור הביתה וליישר את ההדורים. נשארתי רק אני והשניצל.
סוף סוף לבד.

"עכשיו זה רק אני ואתה", לחשתי, "אין מי שיציל אותך". חתכתי
ממנו במהירות פיסות קטנות ולעסתי כמו משוגע. כשנשאר רבע שניצל,
כבר הייתי מלא. במצב כזה, בדרך כלל הייתי זורק את מה שנשאר.
אבל ההערה של חיים נשארה לי תקועה בראש. "הפעם אחסל אותך, לא
תתחמק ממני" המשכתי בטון מאיים. השניצל צחק. הלכתי למקרר למזוג
לעצמי קולה. כשחזרתי לצלחת, היה נדמה לי, שחתיכת השניצל קצת
גדלה. "מוזר" מלמלתי לעצמי בשקט, ופצחתי שוב בזלילה. חתכתי
ולעסתי, תקפתי מכיוונים שונים: פעם מלמעלה, פעם מלמטה. הצלחתי
להקטין אותו לכדי חמישית מגודלו המקורי. החלטתי, שמגיע לי לנוח
קצת, אז הלכתי לגינה לשאוף אוויר.

חזרתי למטבח והסתכלתי על הצלחת. השניצל, שהונח עליה, היה
בגודלו המקורי, ממש כמו בזמן שהביא אותו השליח. חשבתי, שחיים
מנסה לשגע אותי. חיפשתי בדירה, חיים לא היה שם. חזרתי שוב
למטבח. התבוננתי בשניצל מקרוב, וראיתי שהוא כל הזמן גדל, כמו
צמח. חתיכות של עוף לבן נבטו מצדדיו והציפוי החום של פירורי
הלחם התקדם בעקבותם, מזדחל על כל פיסת עוף שצמחה. פחדתי, שאם
הוא ימשיך ככה, אז תוך דקות ספורות הוא יכסה את כל הצלחת.
החלטתי לאכול יותר מהר. אך השניצל גם הגביר את הקצב.

נחוש בהחלטתי לחסל אותו, הלכתי לגינה והבאתי מכסחת דשא.
כשחזרתי, כיסה השניצל את השולחן והתחיל גולש לרצפה. גלגלתי את
המכסחה ליד הקיר. תפסתי את השולחן באחת מרגליו והפכתי אותו.
השניצל עף לרצפה לכוד מתחת לשולחן. משכתי ממנו את השולחן,
לקחתי את מכסחת הדשא, הפעלתי אותה והתחלתי לכסח  את השניצל.
השניצל צעק בכאב, "אתה לא תגמור אותי, לעולם לא תצליח, אתה לא
יכול!" היה לו קול דק וצווחני וכשדיבר- פירורי הלחם היו ניתזים
ממנו כמו טיפות רוק. באוויר עמד ריח חזק של שמן שרוף. כיסחתי
אותו עם המכסחה, מפזר אותו לכל כיוון. הרעש של מנוע המכסחה
כיסה על צווחותיו. חתולים מהגינה רצו למטבח והחלו לשחק עם
פיסות העוף, שעפו לכל עבר כאילו היו עכברים קטנים. כל פיסה,
שהתנתקה מהשניצל, הצמיחה רגליים זעירות והחלה להתרוצץ בחדר
ואחריה חתול.

בסוף לא נשאר מהשניצל דבר. החתולים עזרו לי לזלול הכל. ישבתי
מותש בפינת המטבח, מנקה עם קיסם שאריות מן השיניים. ואז נזכרתי
בצ'יפס ובסלט הירקות.