ארבעה אנשים יושבים בבר.
ארבעה אנשים יושבים בבר ושותקים.
מידי פעם אחד מהם מערבב קוקטיל מוזר עם האצבע, או עם הקש, זה
לא ממש משנה.
מידי פעם מישהו מהם מנסה להתחיל שיחה שדועכת כמו הנר שמהבהב
מולם בשביל "האווירה", או ככה לפחות המלצרית אומרת.
אחד מהם בוהה בחוסר אונים בקיר שממולו , מנסה לחשוב על משהו
מתוחכם לומר כדי להרים את האווירה,
הוא מתייאש במהירות וחוזר לערבב את המשקה הצהוב שלו.
הם מדליקים סיגריה בשתיקה, אולי מסכימים שגם פעולה הדדית זה
משהו.
הם מאפרים לתוך מאפרה שחורה, כזו של פאבים, ומסתכלים אחד על
השני תוך כדי שאיפות מדודות.
ואני אחת מהאנשים האלה, מדליקה סיגריה שלישית-בשרשרת.
מנסה לא לחשוב על הראות שלי, מנסה לא לחשוב על שלושה אנשים
שיושבים איתי בבר - ושותקים.
אני לא בטוחה איזה סיפור מעניין יכול לצאת מארבעה אנשים
ששותקים, ועוד שאני אחת מהם, אבל אמרו לי פעם שיש אנשים
שקוראים הכל.
אני שותה את הבירה הרביעית שלי, לוגמת באיטיות, הקצף ממלא את
השפתיים ואת הגרון, וטעם מר מתפשט לי בבטן.
שלושה אנשים יושבים איתי, והם לוגמים קוקטילים צבעונים, ואולי
הם אפילו התחילו לדבר, אני לא שומעת אותם.
יש שיר שקט ברקע, אולי לאונרד כהן, אולי לא.
מישהו מהם שם לי יד על הרגל, אני רואה את השפתיים זזות,
"את בסדר?"
"אני בסדר"
עונה, ומערבבת את קוביות הקרח בכוס.
אני לא בטוחה שזה נכון, אבל אני גם לא בטוחה אחרת.
זה לא שקר, נכון?
קופסת הסיגריות שלי הולכת ומתרוקנת, והמאפרה ממשיכה להתמלאות
בקצב מוסכם מראש.
מסביבי יושבים הרבה אנשים, אני מנסה לקרוא את השפתיים שלהם,
אבל הם רחוקים מידי.
ממולי יושב זוג, הם שותים הרבה ונוגעים הרבה, וזה עושה לי חשק
לבכות.
היא מסתכלת עליו, והוא מסתכל עליה, אולי שיגיעו הביתה, היא
תיתן לו, אולי לא.
אף אחד לא מסתכל עלי כבר.
אני יושבת ליד הקיר, מכווצת על כיסא קש נוקשה, לוגמת בירה
באיטיות, ומעשנת בשרשרת.
לידי יושבים שלושה אנשים, שלושה אנשים שיושבים בבר - ושותקים
אולי הם כבר מצאו נושא לשיחה, אולי הם כבר מדברים, אולי לא.
ארבעה אנשים, יושבים בבר, יושבים בבר ושותקים.
וזה הדבר הכי עצוב שקרה לי כבר הרבה זמן.