אחד הטיולים לעולם האחר הזכורים לי יותר הוא הטיול אל מגדל
הכוכבים המוכסף.
ידוע לי שלא כל האנשים מגיעים לשם, לא כולם צריכים אותו כמו
אחרים. אני הייתי צריכה אותו. היה לי, מה שנקרא בפי, מחסום
יצירתי. לא יכולתי ליצור שום דבר חדש. לא לצייר, לא לכתוב, לא
להכניס עוד מידע לתוכי בשום דרך.
לולה דחקה בי ללכת לשם מאחר וכל היום התלוננתי בפניה על כך
שאינני מצליחה לסיים סיפור שהתחלתי לפני זמן רב.
הלכנו יחד, אחרי רדת החמה, מתהלכות בשקט אחת לצד השנייה, מידי
פעם משתפות אחת את השנייה במראם של עצי הפעמונים שהצטלצלו
למשבה של הרוח הקלילה שנישבה.
לעצי הפעמונים היו צורות שונות ומשונות. האחד כסוף ופעמוניו
גדולים, קולו הנישא היה חזק ברור ומהדהד קלות. עץ אחר היה
לבנבן ופעמוניו נשמעו כניפוצה של חרסינה דקה, צליל שהחריד מעט
את דעתי.
אחרי יער הפעמון התנשאו להן הגבעות המוכספות, שעליהן עמדו
זקופים כ-11 מגדלי כסף זוהרים באורו החיוור של הירח. התקדמנו
לכיוונם בצעד נמרץ כשלולה צועדת מעט לפני, ואני, בכבדות נשימה
מסויימת, נגררת מאחוריה.
דווקא ציפיתי בתחילה שבעולם האחר ייעלמו מגרעותיי הקודמות של
העולם שלנו כמו קוצר נשימה, אבל כנראה שגם העולם האחר לא תמיד
מושלם.
התהלכנו על הגבעות, מטפסות לכיוון המגדלים הזוהרים. השערים היו
חתומים ונעולים בפנינו, אבל למזלנו לולה הביאה איתה את הקרן
שלה. הקרן של לולה היתה קרן מוזהבת שהפיקה קולות הנשמעים אך
ורק לשערים. קולות שלא ניתן לשמוע באוזניים, אבל ניתן לחוש
בלב. הקרן הזו היתה מסוגלת לפתוח כל שער, מכל חומר שהוא ואפילו
את שערי הלב, את שערי הדעת, שערי הנשמה. בעזרתה היה ניתן לפתוח
כל דבר אשר רצית לפתוחו. "קרן הפתיחות."
היא נשפה אל תוך הקרן ואט אט החלו השערים הכבדים להיפתח
לקראתנו.

במגדלים לא חיו אנשים מלבד כמה נזירי דת שהתבודדו שם, במצפה
הכוכבים שעל המגדל המוכסף. כפי שלולה סיפרה לי, המגדלים נבנו
פעם על ידי קהילה גדולה במיוחד של נזירים שפעם חיו במקום.
המגדל המוכסף נבנה ראשון על ידי ראש המנזר ואחריו נבנו עוד
ועוד מגדלים סביבו על ידי הנזירים. כעת, כמעט כולם עזבו לעיר
השכנה "פאניליין", שנחשבה בכל הסביבה לעיר הבילויים הגדולה
(אבל הסיפור עליה וא כבר סיפור אחר).
מסיבה כלשהי שלא ידועה לי, האיצה בי לולה לטפס למעלה, במעלה
המגדל הכסוף, הגבוה מבין כל שאר המגדלים. איכשהו, ואינני יודעת
איך, הגענו במהירות למעלה, כאילו המדרגות נעו מעצמן בקצב איטי
במיוחד בדרך למעלה, ועד מהרה כבר הבטנו דרך הכיפה הסגורה אל
אולם הישיבות של הנזירים. לפי דבריה של לולה, הנזירים עכשיו
נמצאים כולם במצפה הכוכבים שנמצא בשוליה של הכיפה שמעל
ראשינו.
טיפסנו ועלינו בגרם מדרגות שולי שיצא מן האולם והגיע עד למצפה
הכוכבים על שולי הכיפה. המחזה שעינינו חזו באותו הרגע שיצאנו
אל האוויר הצח, אל מצפה הכוכבים שעל המגדל המרכזי, עצר את
נשימתנו לכמה שניות של תדהמה אין-סופית.
אינך יכול לתאר לעצמך כלל וכלל כמה יפה היה המראה של מיליוני
הכוכבים המנצנצים מעל ראשינו, כמה קסם היה באוויר הלילה
השחור.
נזירי הדעת עמדו כולם בנקודות מסוימות סביב הכיפה וכל אחד מהם
היה מצויד בטלסקופ שדרכו חקר את דרכי הכוכבים. טבלאות, מפות,
רישומים והרבה הרבה ניירת וכלי כתיבה היו מפוזרים סביב נקודתו
של כל אחד מהם.
הם שקדו במרץ על עבודתם וכלל לא שמו את ליבם אלינו. היו שם
בערך כ-20 טלסקופים, אך רק 11 נזירי דעת. הנקודות שבהן לא עמד
נזיר זה או אחר נראו נטושות ומוזנחות. ריקנות שכזו מילאה אותי
כשהבטתי עליהם, מרגישה כמעט כמוהם, משווה אותם לסיפורים אשר
אותם מעולם לא סיימתי. חשתי מין צורך למלא אותם... להופכם
לפעילים שוב, מלאי חיים.

לולה הביטה דרך אחד הטלסקופים, וקראה לי להביט גם כן.
שתינו הבטנו אל השמים הזוהרים, ממציאות לעצמנו סיפורים דרך
שבילי הכוכבים הכסופים. לפתע הבחנו בדבר מה מוזר בשמים שקרב
לאיטו אלינו. היה קשה לי להאמין בהתחלה שזה אכן משהו נע, ואכן
כיוון תנועתו הוא אלינו, אבל עד מהרה נוכחתי שזה נכון. הדבר
קרב אלינו עוד ועוד ולבסוף מצאנו את עצמנו מביטות אל תוך עין
גדולה וצהבהבה שעמדו מולנו.
יצור מכונף וגדול נחת לצידנו והרכין את ראשו. מעליו ירדו קבוצה
מאוד משונה של אנשים... או שאולי היו אלו חיות? אינני יודעת.
משהו מאוד מוזר היה במראם, אך אינני יכולה לתאר בדיוק מה. משהו
במבט, משהו בתנועה, משהו בהבעה.
היו שם תשעה כאלו, יצורים. הם לא אמרו דבר, רק התהלכו בצורה
שקטה לכיוון הטלסקופים ונעמדו לצידם, מוציאים מתיקי המסע
הגדולים שלהם ספרים, דפים, מפות וכלי מדידה וכתיבה.
היצור המכונף מאחורינו נראה בצורה הרבה יותר קלה לתיאור. מין
נשר גדול עם מקור מאוד קטן ודק ועיניים ענבריות גדולות
ובוהקות. הוא ליחשש משהו שבקושי שמעתי, אבל את השיחה שלאחר מכן
הוא ניהל עם לולה כן הצלחתי לשמוע.
"מי אתם?" היא שאלה אותו.
"אני לא מהם," הוא ליחשש. "אני עוף מסעות, זה הכל."
"מי הם?" שאלה.
"הם..." ניסה העוף לחשוב, ככה לפחות הביע מבטו הצהוב. "אינני
יודע מה הם. רק נאמר לי שהם באו הנה על מנת לעשות מחקר על
הכוכבים."
"מחקר על הכוכבים?" שאלה לולה בבלבול.
"כן," אמר העוף. "ככה נאמר לי... הם ישהו פה כמה שנים,
כנראה."
"מוזר מאוד," ליחששה לולה.
"עלי להמשיך בדרכי," אמר העוף. "נחמד היה לשוחח איתך, לילה
טוב." והוא פרש את כנפיו הגדולות הזהובות והמריא לדרכו.
אני ולולה ירדנו בגרם המדרגות בחזרה לאולם הישיבות, ובו הוצאנו
את המראה. עד מהרה מצאנו את עצמנו שוב בעולמנו, ואני מיד
התיישבתי לסיים את הסיפור שלי.