יחד עם אהולינה וקרולינה יצאתי למסע זה.
שתיהן היו חתולותי היקרות (יחד עם לולה), והן ליוו אותי באחת
מן הפעמים אל העולם האחר. הייתי זקוקה למנוחה אז, מהעולם הזה
שלי.
היה זה יום קשה. את הציונים קיבלנו בבית הספר. נכשלתי בארבעה
מהם. ההורים כעסו, ואני, אחרי כל המאמצים שהשקעתי בלימודים,
אחרי הכישלון החורץ הזה, הרגשתי כאילו כל כוחי אזל מתוכי.
אז הגעתי לחוף, ובין הקנים הנעים עם הרוח הקלילה, עמדתי, והן
עמדו שם לצידי.
הן ידעו, הן דיברו, הן שמעו את בכי ועקבו אחרי, עקבו בדאגה עד
הפינה שבין הקנים (פינה שבה השתמשתי הרבה לאחרונה).
זנבותיהן וגופיהן הרזים התחככו ברגליי היחפות. בעולם שלנו הן
לא יכלו לדבר, רק לולה. ישנן חיות בעלות סגולה בשני העולמות,
אך ישנן גם חיות שרק בעולם האחר נראות סגולותיהן.
הבטתי לתוך המראה...
"קוואליו ויזאטור סיראנדו." לחשתי, כמו שלמדתי מלולה, ועברנו
שלושתנו.
דמותה של האולינה היתה ינשוף גדול מימדים (ההפך מגדולה
הזערורי, לעומת גודלם של חתולים בוגרים אחרים, בעולם שלנו),
כנפייה הסתירו את אור השמש קלות מעיניי, שעה שניסיתי להביט
לעבר משטחי החיטה הגדולים, שצבעם כעת היה ירוק צונן ורענן.
קרולינה הפכה לקרן אור. קרן אור קטנה ונאה. קרני אור בעולם
האחר אינן כמו קרני אור בעולמנו שלנו.
קרניים אלו הן בדמות נשים צעירות, ששערן בוקר בלובן אור ורוח
תמידית מנשבת בו. פניהן קורנות תמידית בחיוך שקט ובגדיהן
קורנים בלובן ורוד-צהבהב.
חיוכה היה כבר על פניה השלוות והיא גררה את שובל שמלתה הארוכה
מעט מעל האדמה הלחה.
"הו-הו!" קראה אהולינה, מחפה על עיניה מפני השמש, "מה תרצי
לעשות כאן ילדתי?"
"אינני יודעת..." ליחששתי, "אני רוצה לישון, אך גם לרוץ...
לצחוק ולבכות. לא יודעת מה אני רוצה לעשות."
"קחי אותה איתנו לאגמי השקט." חייכה קרולינה קרן-האור. "אגמי
השקט ירגיעו את נפשה."
"הו-הו! כן!" קראה אהולינה בהתלהבות וניפנפה בכנפיה בעוצמה,
שפרעה את שערותיי ברוח בנוצרה. "אגם השקט השקט! כן! כן!
נעוף!"
"היכן הם?" שאלתי. "מה הם?!"
"ניקח אותך לשם, יקירתי." אמרה קרולינה. "שם נמצא שקט רב, דממה
שקטה."
"עלי על גבי," אמרה אהולינה. "נעוף לשם במהרה!"
עליתי בשקט ועפנו, אני והיא, וקרולינה מרצדת בצורת קרן אור על
פנינו וגבינו, מראה לנו את הדרך שעה והערב התחיל לרדת.
לבסוף הגענו, וקרולינה יחד עם גבירתה, השמש, עוד הספיקו להאיר
לנו את מראה ארץ אגמי השקט.
הארץ היתה כולה מלאה בחורשות קטנות ובאגמי תכלת מבריקים.
ממבט מעל נראו האגמים כאבני חן על פני המשטחים הירוקים,
מבריקים ונוצצים תחת אורה הנחלש של השמש.
אגמי השקט היו המקום המרגיע ביותר, ששהיתי בו מעודי. הדממה שם
היתה כה מרגיעה, שמיד נכנסת להרגשה, כי לא תהיה עצוב יותר
לעולם, כאילו כל המתחים התפוגגו כלא היו, כאילו משקל גופך לא
נישא עליך, אלא מרחף, יחד עם רוחך.
שעות רבות שהיתי שם, בחברתן, מאזינה אך ורק לקולותיהן החרישיים
של אדוות המים השקטות.
האגם, שעל גדותיו התהלכנו, היה האגם הדרומי. אזורם של אגמי
השקט הכיל רק חמישה אגמים קטנים: האגם הצפוני, האגם הדרומי,
האגם המזרחי, האגם המערבי ואגם המרכז. צורתם היתה כמו שמותיהם:
אגם הצפון בצפון, אגם הדרום בדרום, וכן הלאה.
בכולם חיו יצורים רבים, החל מחיפושיות ודגים ועד שדוני-מים
ובתולות-אגם.
הם כולם חיו במין הרמוניה של לאכול ולהיאכל. הכל היה מאוד טבעי
שם. בתולות-האגם היו אוכלות את הציפורים שכנותיהן ואת הדגים
וצמחי האגם, ונחשבו לשולטות בכל האגמים וראשית שרשרת המזון של
האזור, בגלל שיכלו ליצור כלי נשק מחלוקי הנחל וממוטות עץ.
אחריהן היו כל השאר.
צבען היה בדרך כלל ירקרק, שערותיהן שחורות ופניהן נאים מאוד.
כולן היו ממין נקבה (ככה לפחות נראו) וגופן הסתיים בסנפיר
ארוך, מכוסה קשקשים עבים.
בתולות-האגם לא יכלו לדבר בשפת בני האנוש, אם כי נדמה לעיתים,
שביניהן יש שפה כלשהי המדוברת כמו חיות אחרות, החיות בקבוצות
ובלהקות.
לבני אדם יש מעט הצורך להיזהר מפניהן, בגלל שהן לא אוהבות
במיוחד לארח אנשים בממלכתן. הן רואות את כולם כטרף.
לעיתים, לברי מזל, שמצליחים לחזור אחרי רדת הלילה מהאגמים
השקטים, מזדמן המזל לשמוע את שירתן המכשפת של בתולות-האגם.
שירתן היא מה שמשרה את כל השלווה, שקיימת בשעות היום, אך כמעט
ואי-אפשר לשמוע אותה ולצאת בחיים, כי היא נשמעת רק בלילה,
מערפלת חושים ומרדימה, למען צייד.
בתולות האגם משמיעות את קולן אך ורק על מנת לצוד. כל יצור
השומע את מנגינתן, דינו להיאכל על ידיהן.
אך לעיתים קורה, כמו שלי קרה.
אני, אהולינה וקרולינה, אחרי הטיול הארוך על שפת האגם הדרומי,
מצאנו מספר כרי דשא המשקיפים אל נופיו של האגם. מקום טוב לשבת
בו, אם אין בכוונתך להיתפס על ידי יצורי המים או לשחות באגם.
הלילה ירד לאיטו, והמנגינות השלוות החלו להישמע, אך אף אחת
מחבורתנו (אהולינה, קרולינה ואני) לא שמה לב לדבר.
השלווה היתה כה גדולה, שהמנגינות החרישיות רק הוסיפו לה.
הדיבורים השקטים והשלווים של קרן האור הקטנה הסיחו את דעתי
קלות, אבל נדמה שכעבור מספר דקות נרדמה וכבתה יחד עם השמש,
שנבלעה בין ההרים.
שלווה כה גדולה עטפה אותי ואת אהולינה, שכלל לא שמנו ליבנו לכך
שחברתנו כבתה ונרדמה. למען האמת, חשבנו גם אנו לשקוע בשינה.
אבל אז נשמעו קולות כבירים, שטשטשו את כל אווירת גדות האגם.
קולות רמים של התפוצצות ענקית הדהדו על פני מימי האגם ולפתע
הרגשנו, כי נגינת בתולות-האגם חדלה.
הרגשה לא טובה זאת היתה, של מתיחות בלתי מוסברת, כאילו כל
השלווה אזלה והתפוגגה.
מרוצת רגלים רבות נשמע, מלווה בצעקות רמות, קרבה אל מקומנו,
מקום שקל היה להשקיף ממנו על האגם ולא להיתפס על ידי כלי נשקן
וידיהן של בתולות-האגם.
אני ואהולינה החלטנו במבט חפוז שיש לנוס מן המקום, ומיד
אהולינה פרשה כנפיה ואני כבר התישבתי על גבה, נאחזת בחוזקה
בנוצותיה.
המראנו למעלה ויכולנו לראות את כל המחזה ממעל.
למרות החושך, שסגר על הכל, נשאו מספר ציידים אנושיים לפידים
בוערים, שהאירו על הקרב שהתחולל למטה.
בתולות-האגם נאבקו בכל כוחן בציידים, שירו אליהן ודקרו אותן
בחרבותיהן.
הבעות הפנים האנושיים, המפוחדים והנזעמים של בתולות-האגם נחרטו
בזיכרוני עד היום במחזה הכואב ביותר, שראיתי מימיי.
הן נאבקו בחניתות, באבנים, במקלות- בכל דבר שהגיע לידיהן במקרה
או לא במקרה, נלחמות עד טיפת דמן האחרונה עבור עצמן או נופלות
אל המעמקים, שבורות והרוסות, כמו אבן הצונחת אל הקרקעית.
יותר נוראי מזה היו הבעות פניהם של הציידים, שלחמו ברוע
ובנבזות, משחיתים את גופותיהן הירקרקות של בנות-האגם, מתיזים
בלי משים את דמן הכחול.
עם עלות השחר הם התרחקו משם, נושאים את ציידם הטרי,
בתולות-האגם.
כשהלכו האורות וכבו, נסקה אהולינה ארצה בצורה מפתיעה כל כך,
שגופי נצמד אל גופה ואצבעותיי נאחזו בנוצותיה כל כך חזק, עד
שכמעט ונתלשו מגופה.
"מה קרה?" קראתי מעל אוזנה.
"שכחנו את קרולינה!" הצטווחה הינשופה והמשיכה לצלול לאדמה.
באותו שלב אני כבר לא ראיתי דבר, אחרי שנעלמו הלפידים.
עם החושך והיעלמותה של תחושת האופוריה המלווה במנגינה השקטה,
חשתי פחד נוראי.
המקום היה כה שקט, כה אפל, אבל למזלי ידעתי כבר, שלאהולינה יש
את היכולת לראות בחושך זה.
היא נחתה ברכות על האדמה, תפסה במקורה את קרולינה, ואני, בלי
לראות דבר, תפסתיה והחזקתיה לפני שעה, כשעפנו למקום אל שדה
המעבר, המקום היחידי שדרכו יכולנו לחזור לעולמנו ואליו יכולנו
להגיע מכל מקום בעולם שלנו.
"קוואליו הומיק סיראנדו." לחשתי, עדיין מחזיקה במותניה של
קרולינה ונוצותיה של אהולינה, והופענו חזרה בעולמנו, לאור השמש
הזורחת.