אני נכנסת לחדר, זורקת נעליים זהות לשני כיוונים שונים,
מתיישבת על המיטה ופתאום הכל הופך למאורה קטנה: הקירות
מתקפלים, מקבלים מין צורה מעניינת כזאת של עניבות מגוהצות.

ואני משתגעת, ואין לי סיבה בנויה. בעצם יש, אבל אני לא מודה
בה. לא מודה, כי אז היא תהיה אמיתית...מדי.
נשכבת על הגב בפוזיציה מוכרת. הרבה תיקרה ראיתי בחיים שלי.
מנסה לנשום, אבל נתקעת. משהו בפנים קרס, עוד משהו הספיק
לקרוס.
אני מתה?
לא, עדיין לא, זה לא אמור לבוא כל כך מהר.
אני חושבת, שהספקתי לראות חד קרן עושה פרסה ביו המיטה לשידה
שלי... אלוהים! אני באמת משתגעת.
משתעלת הכל החוצה, והכל עדיין ממשיך להסתחרר לי. אורות
צבעוניים מרצדים לי על הרגליים וזה דווקא נעים.
אני תופסת את הראש הכי חזק שאני יכולה, אולי הוא יפול, מי
יודע...
הכל רועד לי, אני בכל זאת צוחקת. כשהכל מתפורר, אז צוחקים.
הכל מתערבל ונוזל ונשפך לי על הידיים, כל החיים בידיים שלי.
כמה זמן חיכיתי להגיד את המשפט הזה... רק חבל שהם נוזלים
מהידיים שלי לריצפה, סמיכים כאלה, מתנקזים לצורת שלולית
עלובה.
ואני צוחקת, מתגלגלת על הגב, הלוך חזור, אולי אני אסרק את הסוס
הזה, הוא נראה לי דיי מוזנח...וצמא. לאהבה, אני משערת.
ואני בוכה, והדמעות נתקעות לי בפנים. תשתית חרא יש לגוף הזה.
תוכי אפריקאי עף בחדר, חג במעגלים, מוציא לי לשון, משתחל בין
סורגי הגומי, שרק לפני מספר דקות הצבתי שם בעצמי, וטס החוצה,
נותן בי עוד מבט אחרון מלגלג ונעלם... גם אני רוצה החוצה,
החוצה ממני.

ואתם? אתם יודעים איך זה. כשהכל מתפורר, אז צוחקים.