בקי: אנחנו מוכרחים למצוא לו שם.

רפי: למי?

בקי: לתינוק.

רפי: על מה את מדברת?

בקי: אנחנו כבר צריכים למצוא שם לתינוק.

רפי: בקי, אני מנסה להתרכז פה במכתב של העורך דין, הוא אומר
שהסיכוי שלנו לנצח בתביעה כזו הוא אפסי. בואי... תני לי לקרוא,
בסדר?

בקי: בכלל לא אכפת לך שלבן שלנו אין שם!

רפי: תגידי לי את התחרפנת?

בקי: נמרוד. (מתיישבת בכורסא שלידו) מה דעתך?

רפי: (שם את ידו על רקתו כך שתסתיר את בקי, מנסה בכוח להתרכז
במכתב)

בקי: בא לך להזדיין?

רפי: לא, בקי, לא בא לי.

בקי: לי דווקא ממש בא איזה זיון עכשיו.

רפי: לא מתאים לך לדבר ככה.

בקי: פעם ביקשת ממני לדבר ככה.

רפי: טוב, פעם הייתי במצב רוח קצת אחר, בסדר?

בקי: לא, עכשיו אתה במצב רוח אחר. אז היית במצב רוח. (פאוזה)
אולי מה שעובר עלינו זה פשוט דיכאון אחרי לידה.

רפי: (קם, מתיישב לידה על ידית הכורסא. מביט בה, מלטף את ראשה,
מצמיד אותו לחזהו. היא מכווצת את מצחה בתמיהה אך לא מתנגדת.
לעצמו) אנחנו עוד נחזור לעצמנו. נראה לי שאנחנו פשוט צריכים
לוותר על התביעה, זה רק מכניס אותנו עוד יותר עמוק לכל זה,
אנחנו פשוט צריכים להמשיך הלאה. אולי ניסע לאן שהוא בסופשבוע?
בא לך על איזה צימר אולי?

בקי: יש לך מושג מה אמא שלך תגיד אם ניסע לצימר שבועיים אחרי
שילדתי תינוק מת? בחיים היא לא תאמין שזה לא היה רעיון שלי.
(רפי מרכין את ראשו לכיוונה אבל בוהה ברצפה. פאוזה. בקי משחילה
יד בין כפתורי חולצתו הסגורה ומתחילה ללטף אותו בחזה. ביד
השניה עוברת לפנים הירכיים שלו) אתה בטוח שלא בא לך? אני ממש
רוצה להזדיין. (רפי קם, מתכופף אליה ומרים אותה, נושא אותה
לחדר השינה ומניח אותה על המיטה, שוכבת. מתיישב על המיטה ומביט
בה. מסתובב באנחה קטנה ומתיר את שרוכי נעליו.)

בקי: אף פעם לא הורדת ככה נעליים לפני. (רפי קופא עם שרוך מתוח
ביד) תמיד היית בועט אותם בפראות, אחרי זה היינו צריכים לחפש
אותן...

רפי: (צועק) מה את רוצה?

בקי: נו שתבוא כבר...

רפי: לא, מה את רוצה? (בקי שותקת, מביטה בו משועשעת. הוא
מתכופף בחזרה וממשיך להתיר את השרוכים)

בקי: אתה שורך או מתיר?

רפי: (עוזב את השרוכים, מתיישר בבת אחת לישיבה ומפיל עצמו
לשכיבה. בועט את הנעליים בכעס, ונשאר לשכב)

בקי: או, ככה אני אוהבת אותך... (מטפסת עליו, פורמת ופותחת
לרווחה את חולצתו. הוא שוכב ללא תנועה, לא מתנגד ולא מצטרף
למאמציה, ראשו על הצד, בוהה בקיר. מנשקת לו את החזה והבטן,
מתיישבת ומשחררת את חגורתו) עומר זה גם שם יפה!

רפי: (מעיף אותה מעליו, יוצא מהחדר)

בקי: (קוראת אחריו) אז לא עומר... איזה קשה אתה. (פאוזה. קמה,
רצה אחריו) טוב, נו, סליחה, בוא הנה!