שחר חדש מפציע. אורו מפיל אותי, מסנוור אותי בפתאומיות. אני
מכסה את עיניי, אך האור בוער דרך עורי, בולע אותי.
אך עדיין, אני מתעקש לקרוא לזה שחר, מכריח את עצמי להקנות
לתקופה החדשה הזו נופך אופטימי.
תקופה חדשה, בה אין לי למי להעניק את כל כולי. אהבתי, מצאה לה
אהבה. לבי, שחיכה בסבלנות מפתיעה במפתן ליבה של השמש, כעת נשען
על דלת סגורה, אדיש למציאות ולדמעות הזולגות וכמעט מטביעות
אותו.
למרות שאני בטוח כמעט מעל כל ספק שיהיו אחרות, אני גם בטוח
שלבי יסרב לקבל את זה. כל כולו מאמין, שמקומו איתה ומקומה
איתו. הוא יודע, שאיש לא יוכל להקיף אותה באהבה עמוקה ועוטפת
כמו שיש לו אליה. ולמען האמת, אני מסכים איתו. אך אופטימיות
עיוורת עובדת רק כאשר המציאות תלויה אך ורק בי, ואין אני מאמין
באהבה של כורח ואנוכיות, לא משנה עד כמה אני יודע שמקומה הנכון
הוא עם אהובתי.
לכן, אני נאלץ להוריד את ידי מעיניי, לתת לאור לעכל אותי
ולהרגיש את הריאליזם טופח על פניי.  ריאליזם, מציאות, שאני
מתקשה לא לקרוא לה חושך.
בידיעה כי איני יכול להסיר את לבי בכוח מן המפתן, אשים את
מעשיי במקום אחר. כשמעשיי מפנים גבם למפתן בכוח, הם ילכו לחפש
אהבה אחרת, ילחצו על לבי, עד שיסכים לקום בשביל אהבה אחרת,  עד
שכורח יתפתח לאהבה, וכאב יחדל מלהיות שגרה.
וכל זאת, בלי שנתאפשר לי להראות לה. להראות לה כמה עוטפת
אהבתי, בלי להראות לה,
מה היה - אם.
אני כרגע מנסה לקום על ברכיי, להסדיר נשימתי ולהביא בכוח את
המחר, שעד לא מזמן חשבתי, שאולי יביא גם אותה.