כל שאכתוב לעולם
לא יבטא את עוצמת רגשותי
הם פורצים באמוק
חונקים דרכם החוצה
משחקים מחבואים
צצים לרגע בקפיצה מבהילה
ונעלמים שנית
וההגיון הוא העומד
אחת שתיים שלוש
ובא הייאוש
וטופח על כתפו
דג מלוח
פעם היה דג מלוח
שאהב לאכול דג סלמון
מתרוצצים להם
ערבוביית משחק בחדרי ליבי
ולפתע
עמודו
קיפאון מוחלט לרגע
שריקת הכדור הנופל לאיטו  
על הקרקע היבשה
שאני
ואיפה ילד הולנדי קטן
שיסתום את הזרם
איך כל כך הרבה
מחור בגודל אצבע
בסכר נשמה אינסופי?