אתמול התפוצץ קו 14. הקו שלי. הקו שמוביל אותי אל ו-מ, שעוצר
ממש 10 מטר מהבית, שבספסל האחורי שלו אני תמיד מתחילה להכין את
המאסה העצומה של שיעורי בית, שהמורה שלי למתמטיקה, אריאל,
מעמיס עליי בכל יום ראשון, ושם אני יושבת מהתחנה הכמעט ראשונה
עד התחנה הכמעט אחרונה.
ופתאום, כל האל, וה-מ, והמתמטיקה האלה- מתגמדים.
וכמו סיזיפוס, אני משתדלת לגלגל את אבן החיים שלי למעלה ההר
בלי להדרדר, בלי להתייאש. ובכל פעם, החיים- כמו האלים- צוחקים
לי בפרצוף.
כי מה זו הדרכה ונסיון להחדיר ערכים לילדים בני 13, או הנסיון
המתיש הזה להתעלות על העצלנות שלי ולהצליח בהבנת כל המספרים
האלו,
אם אני יודעת, שלא חשוב מה שאומרים- גם לפני שנולדתי וגם אחרי
שאמות- לא יהיה פה שמח?!
כי טבע האדם- רע מנעוריו. וכולנו שוגים באשליות, שהאבן שלנו
תגיע למעלה ותמצא שם את המקום הראוי לה ותשכון שם, וכולנו- איש
תחת גפנו ותחת תאנתו. לבד.
ומה הטעם בכל הנסיון הזה שלי להפוך את חיי, ואת העולם הזה
שסובב אותי, שאני סובבת אותו- לטובים יותר?
כי במילא נמות בסוף.
ונכון שבעוד שבוע, שבועיים, אולי אפילו מחר, אני ארגיש טוב
יותר.
אני אומר לעצמי, שהחוויות הקשות שעוברות עלי, עלינו, נועדו
לחזק, לחשל, לגרום לנו להבין טוב יותר את העולם.
וארצה להיות שמחה, ואוהבת, ולחיות בשלווה ובהרמוניה עם העולם
הזה, העקוב מדם.
והאבן של סיזיפוס, היא כמו האבן בה אני חוצבת לפרוייקט
באומנות.
נסיוני לחצוב גלוקסמא באבן ירושלמית, להעביר מסר, לומר לעולם
שאבנים אינן צריכות להיות אבני מריבה, אלא בסיס ויציבות.
הן אינן צריכות להיות קברים ומציבות, אלא בתים ופסלים.
אך כנראה- שבסופו של דבר- קולי לא יישמע.
כי אנחנו, בני האדם, נוטים לשמוע רק את הידוע לנו. בטח כי
מפחיד אותנו להסתכל לצדדים, ובטעות לשמוט את אבן חיינו ולשוב
למסע המפרך של בנייה מחדש.
ואני לא יודעת איך לסיים את הקטע הזה, כי לשים לו סוף יהיה
לוותר, לקבוע את קיומו הממשי בעולם שלי. העולם שלי, שנלחם
להיות וורוד ופרחוני.
ואולי זו מטרת החיים- לצלוח את המסע הזה בתחושה, שאולי בזמן
שלי כן היה פה (קצת) שמח.