אחר צהריים חורפי. אני בחדר.
מישהו נכנס הביתה, מסיטה מבט ימינה לבדוק, ופתאום, העיניים נתפסות בחלון הקטן,
הפתוח, ליד המטבח "הו וואו! מה זה!".
איתמר מאשר שכן, מדהים, ואנחנו רצים החוצה להסתכל.
זה כמו לחיות חיים שלמים ב- 256 צבעים ובבת אחת לעבור ל-32 סיביות. ככה ממש.
אז נלקחה מצלמה כדי לנסות להנציח, אבל בכניעה מראש, כי אין מול כאלה מרחבים
ירוקים לייב, מוארים ומוצלים כמו ביד אמן.
בלקיחת הסיכון שזה הולך להשמע קצת ספרון כיס:
לפעמים אני לא יודעת למי להודות על כל היופי הזה.
[נא להתרכז, קיימת גם מחווה ל-six feet under]
