"בבקשה תאמיני לי"
אני לא מאמינה.
"בבקשה תאמיני לי!"  הוא צועק ודמעה יורדת על הלחי, שאתמול עוד
הייתה חלקה מגילוח.
אני לא מאמינה.
"מה אני צריך לעשות כדי שתאמיני לי?!"
אני לא מאמינה.
הוא מוציא אקדח קטן מהכיס.
הוא דופק לעצמו כדור בברך.
הוא נופל ומתחיל לנזול.
הוא דופק כדור בברך השניה.

הרצפה מתמלאת בדם והוא בוכה וצועק, "תאמיני לי!!!". אני מתקרבת
אליו. אני כבר רואה מטושטש מאחורי מי המלח בעיניים, שולי
החצאית שלי ספוגים בנוזל הארגמני הסמיך.
אני מתכופפת ומלטפת לו את הראש. בקרקעית הבטן מופיעה הצריבה
הזו, שאני מכירה מאז שאני קטנה, צריבה של
כשסולחים-למישהו-שאסור-לסלוח.

"את מאמינה לי?" הוא שואל והמבט שלו מעוות מכאב. אני מאמינה.
"תגידי לי, שאת מאמינה לי".
"אני מאמינה".
הוא מחייך חיוך גדול מלא מלא גומות.
הוא קם ומנער את החולצה.
מסדר את השיער ויוצא מהחדר.
ואני יושבת בתוך שלולית של דם, שמתחיל להיקרש על קצות האצבעות.