כל פעם שמישהו היה צריך לתאר אותה, התיאור הראשון תמיד היה:
"היא בן אדם ממש טוב".
לא אמרו עליה ישר שהיא יפה או חכמה או בעלת חוש הומור, למרות
שהיא יפה וחכמה ובעלת חוש הומור. תמיד התכונה הראשונה נאמרה על
טוב ליבה.
זה העליב אותה באיזשהו מקום, למרות שהאנשים שמסביבה התכוונו
בסה"כ לתת לה מחמאה.
היא חשבה שמחמאות מסוג הזה שמורות לבחורות שמנות במיוחד.
היא החליטה לסקור את חייה.
ניסתה להבין למה כולם חושבים, שהיא מועמדת אידיאלית להיות
חסידת אומות עולם ואז הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת, שהיא באמת בן
אדם טוב.
היא מנסה לא לפגוע, משתדלת רק להיטיב, לא ללחוץ על יבלות, לא
לזרוע מלח על פצעים, לא לפתוח צלקות שנרפאו, לא שופטת, לא
מבקרת בחומרה, רואה תמיד את הטוב באחרים, מנחמת, עוזרת ותמיד
יש לה מילה טובה להגיד מלווה בחיוך אמיתי.
רק חבל שלעצמה היא לא מעניקה כזה יחס.