כשגשם יורד עליי מחדש
וההבל בניילון חיי שוב נמאס
אז מוצא לי פינה תחת גגון פח דולף,
ומרים את ידיי לטקסי חולף.
הוא זיהה,

פנסיו מקימים את הצל אחרי
"סע למקום בו ארגיש שוב כחי".
מתיישב על בליץ משקאות אל הדם
ומחפש אחר טרף בקהל הטראנס.

היא נעה כרעם נגלל על מצוק
עם עגיל וחיוך ושרכים של מחוך.
צלבתי אותה במטח מבטים
יורד לרחבה נמהל סנוורים.

חותר בעשן, נמתח לצדדים
במבט גילופין מרסן חיוכים.
לפתע קרבה
מהבהבת אליי עם סיגר דק שנחצה
טרוף בין עיניה, את עצמי לא מוצא.

נוגעים ורוקדים,"איך קוראים לך, ילדה?"
"לינג שין שין...", מחזיר לה,
"את כה יפה,
שבארצי זו פשיעה".

שפות שונות נדבקות בגיפוף
לשונות מנכשות אוויר ברפרוף
אך את הקו היא מותחת
בעירובוב נוזלי גוף

תגאלי אותי ממנה, נו מה הבעיה?
לפחות תגידי, למה לא רוצה?
לא שיכרתי אותך מספיק?
לא שיקרתי לך מספיק?

אני צריך רק אהבה חד-פעמית,
אהבה זריזה ועוצמתית,
ידיי על ידייך בסיור מודרך,
אהבת שירותים במשגל מאונך.

אבל היא עייפה
את מעילה אספה,
עזבה.
אז עוד הוספתי לשתות ולרקוד
עד הערב נסגר והכרתי התפכחה.



(לא, זה עדיין מדמם...)