גינה.
ספסל.
לילה. ערב שישי.
בני שמונה עשרה.
אני.
אתה.
אני- דתיה.
אתה? היית. עכשיו? כבר לא כל כך.
אני- אוהבת.
אתה? נראה כי לעולם לא אדע.
יושבים קרובים. מאוד.
אולי יותר מידי.
אולי אני צריכה להתרחק קצת.
אבל אני לא יכולה.
אני שוקעת בעיניים שלך. בחיוך שלך.
שוקעת כל כך כל כך עמוק.
ולא יכולה לזוז. כאילו מהופנטת לנוכח המצב.

ופתאום אתה אומר, "תסתובבי."
ואני מסתובבת.
ואתה אומר: "אני אעשה לך את המסג' הכי טוב בעולם." כי בדיוק
לפני כמה ימים צחקנו על כשרונך בתחום הזה.
אני מסתובבת.
מודעת לזה ש... אני לא יכולה... שאסור לי... במיוחד אם אנחנו
לא באמת יחד...
אתה מסיט בעדינות את שערותיי, שגולשות על גבי והלב שלי מתחיל
להאיץ את מהירותו.
פתאום אני מרגישה את ידיך. על גבי, על כתפיי, על צווארי, והלב
שלי דופק ודופק, מאיים לקרוע לי את החולצה.
אני עוצמת את עיניי, מתמכרת לתחושה הנעימה והאסורה, מאוכזבת
מכך שהפרתי את ההבטחה לעצמי- לא לגעת כך באף בן, אם הוא לא...
לא יהיה איתי.. איתי, באמת. איתי ביחד!
אבל אתה... אתה... איתך זה אחרת...
כאילו הכל כל כך תמים. אתה החבר הכי טוב שלי! ואני כל כך...
אני משעינה את ראשי לאחור ומגלה, כי אני משעינה אותו על שלך.
אנחנו נשארים כך במשך כמה דקות, פניך בשערותיי, ואתה מעסה את
כתפיי. אילו רק יכולתי להישאר כך לנצח...
אני מרחיקה את ראשי ויושבת זקופה, הידיים שלך מעסות בעדינות את
צוורי, יורדות אל כתפיי...
ואני מגלה, כי מעיניי יורדות דמעות...
אבל אתה לא רואה, אתה מאחורי, אבל אני בוכה.
אני בוכה, כי אני כל כך אוהבת אותך.
אני בוכה, כי אין לך מושג בכלל.
ואני בוכה, כי אנחנו החברים הכי טובים.
אבל רק החברים הכי טובים.
"הכל בסדר?" אתה שואל.

אני ממלמלת משהו.
"מה?" אתה שואל, ידיך על צווארי ואתה לפתע, מאחור, מצמיד את
פניך לפניי. הלחי שלך כל כך קרובה לשלי... אתה כל כך קרוב, עד
שאני יכולה לשמוע כל נשימה ונשימה שלך...
"כ...כלום..." אני ממלמלת. אם רק אסיט בסנטימטר את פני, שפתינו
ייפגשו.
וככה אנחנו צמודים, ואתה... אתה עדיין עושה מסג'...
עם כל תנועה של ידיך אני שומעת נשימה באוזני, במין קצב אחיד.
אני עוצמת שוב את עיניי...

'מה את עושה?' אני שואלת את עצמי, 'את לא יכולה להתנהג כך
איתו!' אבל אני מדחיקה את הקולות האלו, מגרשת את רגשות האשמה,
משתיקה את ההלכה האוסרת מגע שכזה ומתמכרת למתיקות, לתמימות (?)
ולמגע ידיך.
'אני אוהבת אותך', אני אומרת בליבי, 'ואתה?'
אתה מתנהג כאילו... לא יכול להיות שאנחנו רק חברים טובים!
חברים טובים לא מתנהגים כך!
'זה נראה לך נורמלי?!' אני רוצה לצעוק.
אבל אני לא צועקת.
אני רק מתפללת שתבין, שתאמר, שיום אחד, תסתכל ישר, עמוק, אל
תוך עיניי ותאמר לי:
"אני אוהב אותך."