בפעם האחרונה שאני אראה אותך, אני רוצה שתביא לי טישו. זה עם
הריח מנתה שנעים לעור. גם אם תניח את זה עליי זה יהיה בסדר.
אני רוצה להגיד לך שאתה גם אשם, אבל אני יודעת שזה לא נהוג
ושכולם כותבים שזה לא אשמת אף אחד, אלא שזה קשור רק אליי. אז
תגידו שאני לא כמו כולם, ושאני מיוחדת, אבל כולנו יודעים שאני
בסה"כ מוזרה. ואם תשבו ותבכו אני חושבת שזה חסר טעם, כי אני
כבר בכיתי מספיק. כ"כ הרבה שזה כבר היה שקוף שאני צריכה עזרה,
וגם ממך, אפילו שלקחת את זה בפרופורציות וחשבת שסתם לא התחשק
לי להיות לבד.
ובמקום שתגידו לי שזה בסדר, כולכם באתם אליי כשאני עם הבעיות
שלי, ולמי שאיכשהו העזתי לספר שמשהו לא בסדר איתי הוא עבר
נושא, או סתם לא הבין. ככה זה כשמוזרים, גם לא ברורים. ותגידו
"היא הייתה מישהי". כולנו יודעים שהייתי מישהי, מישהי פחדנית
שלא מסוגלת כלום ובורחת בקלות.
כל המחמאות שהעלו לי את הביטחון העצמי שהיה לריק, ריק בפניי
העובדה של היחס של אנשים אליי.
ואולי אני גם אשמה. אני בטוח אשמה. תמיד אני אשמה... למה לא?
ואם עכשיו יכאב לכם להאשים אותי בפניי בחוץ, זה במילא מה שתעשו
מבפנים.
ואת כל האנשים הצבועים האלה, אני לא רוצה לידי... אני לא רוצה
שתשאלו אותם מי הייתי, כי אף אחד מהם לא הכיר אותי באמת. גם
האלה שלא היו צבועים לא הכירו אותי באמת.
אני לא רוצה שתחטטו לי עכשיו בדברים ותאשימו אנשים. אני רק
רוצה קצת שקט, בלי לחץ, ובלי לחשוב שהמוות רודף אחריי, הוא כבר
הפסיק.
והנה, משהו אחד בחיים שהלך לי טוב. כי אף כישרון לא היה לי.
ותגידו שאני מבריזנית שהלכתי, וזה לא משנה כבר כלום...  חוץ
מזה שזה יקל עליכם להפיל עליי את האשמה. ואל תעשו דברים בשביל
שאני אשאר אצלכם בזיכרון, כי בקלות כולכם שכחתי ממני כשזעקתי
לעזרה.
והנה, ההוכחה לזה שאני מוזרה. אפילו אני מודה.
אז אל תבכו, זה חסר טעם, אני בכיתי מספיק, אפילו נגמר לי הטישו
הזה אתמול, אז אם תהיה מוכן להביא לי זה יהיה נחמד.