"ראיתי אותה שוב."
"את מי?" ענתה אמא בביטול דרך העיתון.
"את חורף."
"את החורף קשה לפספס, מספיק להסתכל דרך החלון כדי לדעת שהוא
פה". וכאילו להוכיח שהיא צודקת, משב רוח חזק נשב פתאום וקולות
צליפת הטיפות בעלי העצים קטעו את השיחה למספר שניות. אף אחד לא
האמין לי, שבאמת ראיתי אותה. "לילדים בגיל שבע יש הרבה
חלומות", ניסה דודי הזקן, שהיה פעם פסיכולוג, להרגיע את אימי
המודאגת, "זה יעבור לו. זה בטח בגלל שאתם גרים כל כך רחוק
מכולם, בחווה הכי מרוחקת בקצה העיירה." את סוף הדברים הוא אמר
בחיוך. הוא תמיד רצה, שנעבור לגור איתו בעיר. "אל תגרום לי
רגשות אשמה על זה שאנחנו לא עוברים לעיר, טוב לנו פה." הייתה
תשובתה של אמא ובזה נסגר הנושא.

הפעם הראשונה, שראיתי אותה, הייתה בבוקר הראשון, אחרי שירד
שלג. כל הלילה הייתה סערה חזקה. בבוקר כשהסתכלתי דרך החלון,
נראה היה כאילו מישהו עבר בלילה וצבע את הכל בשמיכה לבנה. ואז
ראיתי אותה, היא עמדה בדמות ילדה כבת שש מתחת לעץ האשוח הגדול,
לבושה כותונת לילה לבנה וחלוק עדין וצחור עוטף אותה, שערה
בלונדיני ארוך עד אמצע גבה נח על כתפיה קשור בסרט תחרה (פתיתי
שלג) על ראשה. החורף הביא אותה, לכן קראתי לה חורף.
תוך רגע לבשתי את חלוקי ורצתי החוצה לראות את השלג, החורף. אבל
היא כבר לא הייתה שם, נעלמה.

מאז ראיתי אותה עוד מספר פעמים. היא הייתה עומדת לבושה תמיד
לבן מתחת לעץ האשוח, אך תמיד כשיצאתי החוצה, או קראתי למשהו
שיראה, היא הייתה נעלמת, חורף.
סיפרתי עליה להורים, הם לא האמינו. ניסיתי לספר לדודי, אך הוא
ראה בזה עילה מוצדקת לעבור לעיר. כך עברו מספר חודשים של
חורף.

החלטתי, שאני חייב לעקוב אחריה, לגלות מי היא. הסתתרתי בשיחים
בגינה וחיכיתי, שתבוא. היא הופיעה, כשלא שמתי לב. נעמדתי. היא
ראתה אותי וברחה. נראה היה כאילו היא לא רצה בשלג, אלא מרחפת
מעליו. היא ברחה לכיוון היער. עד שהגעתי אליו, היא כבר נכנסה.
לא העזתי להיכנס אחריה, כולם יודעים, שביער גרה האישה
המשוגעת.
לאחר המקרה לא ראיתי אותה תקופה ארוכה. דאגתי, שאולי קרה לה
משהו. החלטתי, שאני חייב לדבר איתה, בפעם הבאה שתחזור.
המשכתי לטייל בסביבת היער. מעולם לא העזתי להיכנס אליו. לפעמים
הייתי בטוח, שהיא עוקבת אחרי. הייתי מסתובב, אבל היא לא הייתה
שם או שלא ראיתי אותה. הסתתרה.  

יום אחד כשטיילתי ליד היער, ראיתי טיפות דם בשלג הלבן. נראה
היה, שמישהו, חיה, נפצעה, כנראה מידי ציידים. ציידים לא היו
דבר יוצא דופן באזור. עקבתי אחרי שביל הטיפות, עד שהגעתי אליה,
נקבת צבי גדולה שוכבת, מתה. כמטר ממנה כורעת על ברכיה הייתה
'חורף', עיניה זולגות בלי קול. כרעתי ליד חורף בשלג, וכשליטפתי
את גבה, היא הסתובבה אלי והחלה מתייפחת בחוזקה. לאחר שנרגעה,
לקחה את ידי והובילה אותי לכיוון היער. "לאן אנחנו הולכים?"
שאלתי, אך היא לא ענתה. ידעתי, שהיא לא תענה. הלכתי אחריה.
כשהגענו ליער, נעצרתי. פחדתי להיכנס אליו, פחדתי מהמשוגעת. אך
נראה היה, שהיא כלל לא מפחדת. היא המשיכה ללכת ונעצרה מספר
מטרים ממני, הסתובבה וראתה אותי עומד. היא הבינה כנראה את
פחדי, על פניה היה מבט מעורב של הבנה ואכזבה. היא המשיכה ללכת.
עמדתי עוד מספר שניות ואז התחלתי לרוץ אחריה. "היי, חכי!"
צעקתי. כשהגעתי אליה, היה על פניה חיוך ענק של אושר.
היא הובילה אותי פנימה, ליער. נראה היה, שהיא מכירה כל צעד
ושעל, כל עץ ומעבר, כאילו היא מכירה את היער יותר מאשר את
עצמה.
היא הובילה אותי לקרחת יער קטנה, שעץ אלון עתיק עומד באמצעה.
ענפי עץ האלון היו צפופים מאוד ולכן תחתיהם היה שטח קטן, שאליו
לא הגיע השלג. אזוב רך כקטיפה צמח עליו.
בקצה קרחת היער היו מספר שיחים צפופים ביותר. חורף הצביעה על
האזוב תחת העץ. הלכתי לשם. היא הלכה לכיוון השיחים, הזדחלה
לתוכם והוציאה עופר קטן. היא הביאה אותו לעץ האלון. "הוא שלה?"
שאלתי. היא הנהנה.

התחלנו לגדל אותו, שנינו. הייתי פוגש אותם בקרחת היער, מביא
אוכל, חפצים. חורף מעולם לא דיברה. נראה היה, שהיא לא זקוקה
כלל למילים. היינו יושבים על האזוב, תחת העץ. אני הייתי מדבר
והיא הייתה שותקת. חורף לא הייתה צריכה מילים בשביל להגיד לי
מה היא מרגישה, תמיד ידעתי איזה סיפורים היא רוצה לשמוע:
מצחיקים, עצובים, מפחידים או מותחים. אפילו ידעתי מתי היא
רוצה, שרק נשתוק.
העופר גדל. הוא היה מטייל לו לבד באזור קרחת היער. הייתי רואה
בעיני חורף את הפחד בכל פעם שלא היה באזור העץ, ואת הרגיעה
כשהיה שב ומופיע, כששמע את קולותינו (קולי).

כשהגיע האביב, נראה היה שהחורף לא רוצה לעזוב. סערות של גשם קר
וחזק היו משתוללות ימים רצופים, ואי-אפשר היה לצאת מהבית. באחד
הלילות התעוררתי בבהלה. התלבשתי במהירות ויצאתי. היא עמדה שם
מתחת לעץ האשוח קופאת מקור, שערה פרוע וסתור על פניה ודמעותיה
מתערבבות בטיפות הסערה. "הוא מת." זו הייתה הפעם הראשונה,
ששמעתי את קולה. לא נתתי לה לבכות, לקחתי את ידה ורצתי איתה
לקרחת היער. בדרך שמענו רעש גדול. עץ האלון נפל. הגענו לקרחת
היער. העופר, שכבר היה לצבי צעיר, שכב שם על האזוב. העץ נפל
לכיוון השני, כאילו מת יחד עם העופר. העופר כבר לא היה מוגן
מפני הרוח והגשם.
התיישבנו לידו, כורעים על האזוב הרך, מגנים עליו מרטיבות הגשם,
אך מרטיבים אותו בדמעות. לקראת השחר הרוח הפסיקה ושלג החל
לרדת, מכסה את הכל בלבן.

בבוקר גילו, שהוא לא במיטתו, מגפיו לא היו בארון, והדלת
האחורית איננה נעולה. החיפושים החלו.
לקראת הצהריים מצאו את שלוש הגופות בקרחת היער: הילד מהחווה,
הצבי הפצוע מירי ציידים וילדה קטנה לבושה לבן, בתה של המשוגעת
מהיער.
למחרת התחיל האביב.


18.5.2001