ובעודי רצה כאשר הריקנות בעקבותי הגעתי למבוי סתום, שם במרכזו
של דשא ללא גבולות הופיעה משום מקום חומה. ניסיתי לעקוף אותה
אך כאשר פסעתי לשמאל, החומה התרחבה לשמאל וכאשר פסעתי לימין,
החומה התרחבה לאותו הכיוון. לא ידעתי מה לעשות אז ניסיתי להאחז
בלבנים רעועות ובולטות אשר בצבצו מן החומה ובעזרתן לתפס אל
מעבר לה. אך כל לבנה שבה נגעתי חזרה למקומה הטבעי וככול
שניסיתי החומה הפכה חלקה וחלקה יותר.
החומה התרחבה והחליקה ואני - טבעתי בחוסר אונים הולך וגבר.
חשבתי לחפור תחת חומה אך היא סתמה את שחפרתי. ניסיתי בכל כוחי
לדחוף לבנים לצד השני אך הן לא זזו.
בפעם הראשונה בחיי חשתי איך חוסר האונים משתלט לחלוטין על
רצוני, לא היה מוצא אחר אלא לחזור על עקבותי, עקבות שלא רציתי
לחזור אליהן, אך מחוסר הברירה, שבתי אל עברי, אותו העבר ממנו
ניסיתי לברוח, עבר אפל, עבר שלא צפון בו שום דבר מלבד צער
ויגון,
רצוני העז לא לחזור על עקבותי הפיל את גופי כלפי אדמת המקום,
נחיתתי על קרקע הייתה רכה מן הצפוי, גופי נבלם על ידי משטח רך
ומלטף כמו אלפי ידים קטנות המחזיקות אותי ולא נותנות לי
לשקוע...  
כאשר הרמתי את מבטי וניסיתי פעם נוספת לדחוף את הלבנים תוך אי
הסכמה עם גורלי, באורך פלא, הלבנה זזה. דחפתי אותה יותר בכוח
והיא נפלה לצד השני, מתוך החור שנעשה בחומה חדרה קרן אור
בודדה, קרן אור ששטפה את כל אותו הדשא ללא הגבולות עליו הייתי
שרועה דקות מספר לפני כן, דחפתי עוד לבנה ועוד קרן אור חדרה
למרחב בו הייתי, לא האמנתי. נפעמת כולי המשכתי לדחוף לבנים
ולאט לאט הפרצה בחומה התרחבה. הסתכלתי לאחור, אותו מקום אשר
היה  מעורפל לגמרי, נשטף באור. עברי האפל  נשטף בשמש, לבי כבר
לא היה ריק כמו שבא, הוא התמלא בתקווה מחודשת למראה הפלא של
שטח ללא מגבלות ומעצורים, נטול חומות ובלי גבולות, וחשוב מכל,
עם בטחון, בטחון שאיש אינו  יכול לקחת, בטחון שרק אני יכולה
להעניק לעצמי...