דור התיישב במקומו, מביט בחיוך באיש המבוגר, שישב בראש השולחן.
אם מישהו היה טורח להביט מקרוב בנער, היה רואה אי נוחות
מסוימת, אולי אפילו מתיחות, בפניו. אך כל העיניים היו מופנות
אל הזקן, שאכל את ארוחתו מבלי להתייחס למבטים הנעוצים בו. דור
לא הבין כיצד הוא יכול להיות מאושר כל כך, כיצד כולם יכולים
להיות מאושרים. האם הם לא ראו מעודם אדם, שמשתנה מוקדם מדי?
האם הם לא ראו את האדם הדומם הזה, כל כך דומה לאבן גיר, עד
שניתן לחשוב שאפשר לפורר אותו לאבקה לבנה, כל כך חסר אונים.
דור ראה. הוא ראה, אז, כשהיה בן שבע, כיצד המכונית פגעה ברונן,
כיצד רונן שכב שם על הכביש ודימם. הרופאים, שהגיעו למקום,
הביטו בילד באדישות, אבל הוא היה בטוח, שראה בעיניו של אחד מהם
ניצוץ של עצב, של רחמים. זה לא דמה כלל ליחס שציפה שאל יקבל,
במיוחד לא ליחס ששמע שבדרך כלל נותנים לקדושים. מצד שני, אולי
הרופאים חיים קרוב כל כך לתהליך הפיכה מוקדם של אנשים, עד שהם
מתייחסים בקור רוח כלפי הטובים מהם. בין כך ובין כך, דור לא
רצה להיות כזה. לא אחרי המבט המפוחד של רונן והבעת הכאב,
שהייתה מרוחה על פניו. אמא אמרה, שהכאב היה שמחה, ששפתיו של
רונן היו פתוחות, כי הוא עמד לצחוק, לא כי עמד לצרוח, שהאנקה
שנשמעה מכיוונו הייתה אנחת הקלה, לא צער. ודור, הוא היה בן
שבע. בן שבע, אבל מרגיש כה אבוד, כה מפוחד. מאז, אף על פי
שניסה לשכנע את עצמו שזה טוב, שלהיות אל זה נהדר, רונן רדף
אותו גם בלילות, הדם מכסה אותו והבעת פחד על פניו, ההבעה
המיוסרת, שתמיד הופיעה שם. ותמיד, הגיעה אנקה מפיו והוא הושיט
את ידו בתחינה. דור ניסה לעזור, אבל התעורר מהמאמץ. את הגבול
הזה אי אפשר לחצות, ידע.

"אמא, דור לא אוכל. זה לא פייר, שרק לו מותר לא לאכול," אמרה
לילך. אמא שלחה לעברו מבט מתחנן, ודור הבין שהוא עוד לא נגע
בדבר בצלחת. הוא לא הצליח, לא כשעומדים לקחת את סבא שלו, לא
כשהוא היה כמעט בטוח שמה שיקרה לא יהיה טוב. כמובן, לא נראה
היה שמישהו מהיושבים הרגיש אף שמץ מהפחד, שחש דור. להיפך, כולם
נראו שמחים, מתרגשים. סבא יותר מכולם. לילך נראתה קצת עצובה,
אולי מכיוון שדור חזר לצלחת שלו, ועכשיו גם היא הייתה צריכה
להישאר ולאכול.

אחר זמן מה שעבר בשתיקה, כאות מסירות וכבוד לקשיש בראש השולחן,
החליט הסב שנמאס לו להתנהג כמו איזה אציל מהספרים. אציל מפעם,
אלה שדור קרא עליהם בספר ההיסטוריה שלו, כשעוד היו מעמדות.
העשירים, שחיו על חשבון האחרים וראו את עצמם כבני אדם טובים
יותר. "טוב," נשמע קולו החורקני של הסב, "היום אני הולך". דור
לא הצליח להחליט אם הוא שומע סיפוק בקול הצרוד הזה. לשנייה,
תהה אם לא הייתה זו עצבות, אך פטר את ההנחה הזו בהינף יד משראה
את עיניו של סבו נוצצות בהתרגשות, אחר כך מהוססות ולבסוף
ממוקדות בהחלטה נחושה. "האמת, אני לא יודע מה לומר. במשך השבוע
האחרון חשבתי מה אני יכול לספר לכם, מה הרגשות שלי בקשר לכל
הסיפור הזה. מרים כבר הלכה לה, עכשיו אני צריך לעשות את אותו
הצעד. אני מניח, שאחכה לכם, אבל זו לא הבטחה," הוא קרץ. "מה
שאני מנסה לומר הוא, תכינו את עצמכם כמה שיותר טוב. תעברו את
כל מה שגורמים לכם לעבור, וכשתצטרפו אליי - כשתהיו עליונים
באמת - תוכלו לדעת, שזו זכותכם. אתם נולדתם מבורכים. תראו
אותי, אני נשמע כמו אחד מהכוהנים האלה, מסביר לכם את הדברים
האלה, שאתם כבר יודעים," גיחוך מתוח. "אני הייתי מנקה בתים.
דור פה יהיה עורך דין, ולילך..." הוא עצר לרגע. "אני מקווה,
שהיא תקבל תוצאה טובה במבחנים. יש לה פוטנציאל, כמו לאח שלה,"
לראשונה הוא הפנה את מבטו אל דור. הקמטים בצידי פיו ועיניו
התכווצו כשחייך.

"אבא, מספיק, " אמרה אמא. לחשה, למען האמת, אך בשקט ששרר בחדר
היא נשמעה היטב. "ללילך יש עוד שנה עד גיל שש, ואני לא רוצה
שתתחיל להגיד לה מה יהיו התוצאות שלה במבחנים, תפתח לה
ציפיות". דור ראה את המבט הכעוס, ששמרה לאירועים מיוחדים, ננעץ
בישיש, מזהה אותו בשנייה; הוא הכיר אותו טוב מדי. למען האמת,
הוא לא פקפק בחוכמתה של בת החמש, שישבה לצידו, מביטה בדלת
בדריכות. דור ידע, שברגע בו לילך נראית כך, היא מתרכזת כולה
במשהו אחד. כשאתה בן חמש, קשה להתמקד ביותר מדי דברים, וכל
תשומת ליבה של הילדה הייתה מופנית לגילוי רעש מכונית הקרבה
לבית.

"בסדר, בסדר," הוא הסכים עם בתו. "רק... אני אחכה לכם. גם אם
זה ייקח זמן רב, אחכה".
לילך נדרכה בכיסאה. "סבא, באו לקחת אותך," אמרה. אף אחד לא קם
מהשולחן, לא הביט בדלת. רק אז הבין דור - כולם פחדו. סבא לא
רצה שייקחו אותו; אף אחד לא רצה.
נשמעה דפיקה על הדלת.

כשלקחו את סבא, היה ברור שמשהו לא בסדר. היא ראתה את החשש על
פניו של דור, אך לא אמרה דבר. היא הייתה רק בת חמש - לא מבינה.
עכשיו, לעומת זאת, היא הייתה מבוגרת, גדולה מספיק בכדי שתדע,
שקרה שם משהו. אחיה מעולם לא חזר לעצמו. למען האמת, הוא תמיד
היה קצת מוזר, אבל אחרי שלקחו את סבא, הוא נעלם. לעיתים עברו
ימים עד שחזר, ואבא ואמא דאגו לו. כמובן, אף אחד לא חשד, שלילך
יודעת משהו. מי יחשוב שבת השבע יודעת איזה סוד? מי היה מניח,
שרק לה סיפר דור את סודותיו? לא שהאמינה לו, כמובן שלא. היא
פשוט ידעה, שלא יהיה טעם להתווכח, ורצתה לנקום בהוריה על כך
שמעולם לא ראו בה יותר מהתינוקת, להוכיח להם שטעו. זה התחיל
כשדור לקח אותה לפינה שלו בחדר, שנתיים אחרי שלקחו את סבא.

"לילך, סבא הלך, " הוא אמר. היא צחקה לו על טיפשותו - הוא הרי
גדול ממנה בעשר שנים ולא מבין את מה שהיא מבינה. כמובן שסבא
הלך; גם סבתא הלכה. כולם הלכו, בסופו של דבר.  
"אתה חושב, שאני טיפשה?" היא שאלה בלגלוג. "גם אני אלך, אתה
יודע".
"כן, אבל זה לא כמו שאת חושבת," הוא נראה מהוסס. "לילך, סבא
הוא לא עליון".
"אז מה הוא?" היא שאלה, צוחקת. "חיה?"
"במובן מסוים, כן".
"סבא הוא לא חיה! לחיות יש חיים, חיים קצרים. אתה חושב, שלי
אין שיעורי דת בבית הספר? שאני טיפשה?"
"מעולם לא אמרתי שאת טיפשה, אז אל תכניסי לי מילים לפה," הוא
החל להתעצבן. "לילך, גם אנחנו חיים".
זה היה מטופש, כמעט עלוב. בני אדם לא חיים, היא רצתה לצעוק
בפניו. לחיים יש סוף, לנו אין. "מה אתה מנסה לומר? שכיוון שאני
קטנה, אני אאמין לכל דבר מטומטם, שאתה תמציא?"
"את האמת? לא איכפת לי מה את חושבת. רק רציתי להזהיר אותך -
גם לנו יש סוף, אז כדאי לנצל את החיים, לילך, לנצל אותם עד
תום". לרגע, היא כמעט והאמינה לו. כמעט ונפגעה מכך שאמר שלא
איכפת לו מה היא חושבת. אבל אם דעתה לא משנה, אז למה סיפר לה?
כי איכפת לו. הוא לא מודה בזה, אבל איכפת לו. והוא היה צריך
לשתף מישהו, מישהו קטן מספיק כדי שיאמין לבדיחותיו חסרות
ההיגיון.
"דור, אני לא אקשיב לכל ההמצאות המוזרות, שיש לך - "
"אלה לא המצאות! אף פעם לא ראית מישהו, ש'משתנה' מוקדם מדי?
הם נופלים, כמו איזו חתיכת בטון. כמו חתול או כלב כשהם מתים -
כמו חיה. יש לנו חיים, מה שאומר שיש להם סוף. מה שאומר, שגם
אנחנו מתים".

היא הביטה בו בבוז לכמה רגעים, ואז הנחיתה עליו את המכה
האחרונה, היחידה למעשה, שהייתה בשרוולה. "דור, כולם יודעים,
שאתה חצי מטורף. עם הסיוטים שלך בלילה והכל. כולם יודעים שאחרי
שראית את רונן משתנה, לא היית ממש בסדר. אפילו אבא ואמא מפחדים
מהדבר שהפכת אליו. אבל עד כדי כך... לא רק שאתה מסתובב עם כל
הפושעים האלה, אתה גם בוגד במין האנושי. מטורף, זה מה שאתה.
תאמין לי, אם אני אספר למישהו שאמרת את הדברים האלה, אבא ואמא
ישלחו אותך לאיזה מוסד".

לרגע, כשראתה את עיניו ההמומות והפגועות של אחיה, לא יכלה שלא
להרגיש מעט רחמים, אולי אפילו חרטה. אך מה יכלה לעשות? היא
יצאה מהחדר, בורחת ממראה אחיה הנואש, שעמד שם בכתפיים מושפלות.


אז היא לא סיפרה לאיש מה קרה. לא היה טעם. דור היה סתם איזה
מטורף, אף אחד לא ידע - לא חשד - שהיו לו אמונות כל כך
טיפשיות. הוא היה עורך דין טוב, וזה הספיק. אבל עכשיו... זה
יצא מכלל שליטה! הוא החליט שהוא לוקח את אבא ואמא, "שלא ימצאו
אותם," אמר, "שלא יהרגו אותם". היא לא יכלה לתת לו לחלל כך את
הדת, למנוע מהוריה לממש את זכותם ולהיות אלים. חוץ מזה, עכשיו,
שלא כמו אז, היא מבוגרת. אולי הם יטפלו בו, ישימו אותו במקום
שמיועד לאנשים כמוהו. כן, החליטה. הם יוכלו לרפא את דור, להפוך
אותו לאח שהוא צריך להיות. נחמד, ועדין ומאמין. כן.
היא הביטה במשרדה, משרד קטן ומרוהט בצניעות של מנהלת סניף בנק.
אחרי הכל, סבא אמר שיש לה פוטנציאל. 'כמו של דור', אמר סבא.
היא חייכה לעצמה. כמו של דור.

חיים כבר לא היה צעיר. לא שהיה לו איכפת. חייו הספיקו לו, והוא
התרגל לפני זמן רב לכך שימות. בתור ילד קטן נהג להתהפך במיטתו
שבארמון האלים ולפחד מהסוף המוחלט. תמיד קינא בילדים האחרים,
כה תמימים, כה בטוחים בכך שלא יקרה להם דבר, שיהיו אלים. אז,
כל כך רצה חיים להיות אחד מהם, שווה לשאר, מרוויח משכורת כמו
כל אחד אחר. אל. טוב, לא באמת אל, מספיקה האמונה. אבל עכשיו,
יושב בחדרו הקטן, הודה למי שזה לא יהיה - לא היו אלים להודות
להם - על כך שלא היה צריך להיות עיוור. כל שאר האנשים חיו
באיזו אשליה, באמונה שהכל טוב. הם לא הכירו משהו, שלא היה
מושלם. חיים "מושלמים", מסונוורים, בטוחים. חיים לא מאתגרים.
הוא חייך לעצמו בחושבו עד כמה בקלות ניתן להרוס כל נטייה
שאפתנית בבן אדם, להעלימה. טוב, לא לגמרי. הם פשוט שמרו אותה
לתקופה בה יהיו "אלים". המחשבה על האנשים האלה, על הילדים
הקטנים, שנהג ללמד בבית הספר, להסביר להם כיצד פועל העולם.
להראות להם שחיות הן עלובות, לא שוות להם. זה היה כל כך קל
לגרום לאנשים להאמין, שהם עליונים. כל כך פשוט וקל.

דפיקה נשמעה על דלת חדרו של חיים. הוא לא אהב במיוחד הפרעות,
אבל לא התעצבן. חוק מספר אחת היה להיות תמיד שלו, לחשוב
בבהירות. בפתח הדלת עמדה לילך. היא הייתה אישה צעירה, לא
מנוסה, והכי חשוב, תמימה. היא הייתה מסוג התלמידים האהובים על
חיים, מקשיבים בשקיקה ולא שואלים שאלות. הם תמיד האמינו לכל.
דור, אחיה, לא היה כזה; הוא היה מתנגד, אבל מתון, גבולי. הוא
מעולם לא חלק על דבריו של מורהו, אך לא היה כל אמון בעיניו. רק
זלזול. חיים תמיד הניח, שהוא היה הרבה יותר מרדן משנראה, אבל
הכוהנים הגדולים אמרו לו, שהוא דואג לשווא. "רק טראומה אחרי
שראה איזה חבר לכיתה 'משתנה'," צחק הממונה. חיים לא התווכח, אף
על פי שהרגיש רחמים רגעיים כלפי הילד, שצפה בחברו מת. המוות לא
היה מראה נעים, במיוחד לילדים קטנים, שעדיין לא ביססו את
האמונה שלהם.

"לילך," אמר בשמחה מזויפת למחצה, "בדיוק רציתי ללכת לישון. מה
קרה?"
"זה דור," אמרה ללא היסוס. "אתה מבין, משרת הקודש, תמיד היה
בו החלק המטורף הזה. כשסיפר לי כל מני דברים על כך שאנחנו מתים
כמו החיות האלה, צחקתי עליו. אתה מבין, הוא הסתובב הרבה עם
הטיפוסים המרדניים האלה, מחוללי הקודש. אבל התעלמתי, מה הוא
כבר יכול לעשות?"
'ילדה טיפשה! רצה לצעוק. היה עלייך לדווח לי מיד. כל אדם כזה
הוא סכנה, סכנה שנכסיו לא יעברו למדינה לאחר ש - "יהפוך לאל".
סכנה לכולנו, לדת!' אבל הוא רק שתק, מקווה שהבעתו שלווה,
קשובה.
"אבל עכשיו... הו, משרת הקודש, הוא רוצה להבריח את אבא ואמא.
הוא ימנע מהם להיות אלים. אתה חייב לעצור אותו, ללמד אותו את
האמת הצודקת, הנכונה".
"כמובן, אלה לעתיד," פנה אליה בכינוי. נראה היה שלא שמה לב
לציניות המעטה, שלא הצליח להתאפק מלשוות לקולו. "אל תדאגי.
אנחנו נטפל בזה".
"תודה רבה, משרת הקודש".
היא הרכינה ראשה, ומיהרה לצאת. זה היה טוב יותר משהעז לקוות.
עכשיו הייתה לו ההוכחה שהאח הזה שלה, דור, היה קיצוני כפי
שחשב. במתינות, פנה לחדרו של העליון, חיוך של סיפוק מרוח על
פניו.

דור ידע מה הוא רוצה לעשות בחייו. עורך דין זה בהחלט לא היה.
לעיתים, כשהביט בירח, תהה למה אף אחד לא חשב מעולם לנחות עליו.
זה יכול היה להיות מעניין בהרבה מאשר לתת לאחרים להחליט בשבילך
מה תעשה בחיים. אם כבר היה עושה משהו, הייתה זו טיסה לכוכבים.
עוד תוספת לשאיפות המדומות שלו, השאיפות שלעולם לא יתגשמו, ידע
במרירות. רק במחברות שלו כתב את הדברים האלה, קיווה שיום אחד
מישהו יקרא בהן, יבין כמה מפסידים האנשים בכך שתולים את כל
תקוותיהם בהיותם בעלי חיי נצח. הוא כבר ידע שחושבים אותו
למטורף, והאמת הייתה שכבר לא היה איכפת לו. בפעם הראשונה,
כשלילך אמרה לו זאת, הופתע. אבל הכאב הפך עמום יותר עם הזמן,
ואת מחשבותיו למד שלא להביע בפומבי. רק במגירה הנעולה שלו,
במחברות שלו. שם כתב את האמת.
כשהיה לבד, מה שהיה רוב הזמן, נהג ללכת לאיבוד בין כל
חלומותיו. מביט בדירה הרחבה שלו, יודע שהיה מעדיף לחיות ברחוב
ורק להחליט לבדו מה לעשות בחייו. להתקדם בעצמו. לא שהיה חסר
כישורים כלשהם. ברגע בו הבין שאנשים מתים, החליט לנסות שלא
לבזבז את חייו על שטויות. הוא למד את כל שהיה ביכולתו, ואם
היית מבקש ממנו לתאר כל מערכת כוכבים שידוע לאדם בפירוט,
לעיתים עד לכדי ידיעת מראהם של כוכבים שלמים וסביבתם, היה עושה
זאת בקלות. כן, הוא רצה להיות חוקר חלל; וכן, זה היה בלתי
אפשרי.

כשהאנשים מטעם ארמון האלים פרצו לדירה באותו היום, ידע דור
שלילך אמרה משהו. הוא ידע, שזה יקרה, ברגע בו ראה את מבטה
כעוס, כשסיפר לה, שהוא מתכוון להבריח את הוריהם. הוא עדיין לא
הבין מה הניע אותו לספר לה. היא לא האמינה, לא רצתה להאמין,
והוא לא הופתע. ככל הנראה היה צריך שתדע, שמישהו שהוא אוהב
ידע. הוא ציפה לאנשים האלה מאז הבוקר. כשנכנסו לדירתו ושלחו
איומים לכל עבר, הצליח דור לשמור על הבעתו האדישה בקלות רבה
למדי. כשראה את חיים, כבר היה בטוח שכל זה היה באחריותה של
לילך. למען האמת, הוא ריחם על אחותו הקטנה, כה עיוורת לסובב
אותה.
"דור, אתה צריך לבוא איתנו," אמר חיים. דור ידע לפי מבטו מה
עומד לקרות. הוא לא התנגד, וכשיצאו מהדירה, הלך אחריהם. הוא
היה בטוח שלילך נמצאת בסביבה, ואם הייתה זו הדרך היחידה בה
תבין שצדק כל הזמן, היה מוכן להקריב את עצמו. לילך הייתה
מהאנשים הפועלים, ולכן ידע שהיא תעשה משהו; לילך לא תהיה
כמוהו. ברגע בו תבין את האמת, תנסה לגרום גם לאחרים להבין.
ולילך הייתה אדם, שמאמינים לו.

הקבוצה הקטנה, שבראשה עמד חיים, נעצרה בשדה קטן מכוסה עצים
שמוקם מחוץ לעיר. דור לא אמר דבר, אך הביט בסביבתו, מחפש את
לילך. הוא מצא אותה במהירות, עומדת מאחורי עץ מרוחק. אם הייתה
לו אפשרות, היה צועק לה שלא תסתכל, שתנסה להפנות מבטה. אבל
חיים עקב אחרי כל פעולה שעשה, ולדור לא הייתה אפשרות לעשות
משהו בלי לחשוף את לילך. ולילך הייתה הסיכוי האחרון שלו, הדרך
היחידה בה יידעו האנשים את האמת.

"אני מצטער, דור," אמר חיים. כשראה עורך הדין, שבחלומותיו
שייט בין הכוכבים, את ניצוץ הפלדה בחגורתו של הכוהן, ידע שהגיע
זמנו. רגש חרטה רגעית עבר בו, כשחשב על כך שמעולם לא עשה משהו
משמעותי בחייו. הוא בילה כל כך הרבה זמן בתכנון, עד שההזדמנות
תמיד חלפה על פניו. כתביו עוד נותרו נעולים במגירה, והוא קיווה
שיום אחד יידע העולם מהי האמת. שיום אחד, גל האדישות ואי
ההתעניינות, ששרר בכל מקום, יידעך וייעלם, כפי שניצוץ חייו
יגווע. הוא מעולם לא עשה שימוש בידע שלו, אבל לילך תפעל.
רגע אחר כך, בעודו מתחיל להשלים עם סופו, הגשים דור את חלומו.
בפעם הראשונה בחייו, שייט דור בין הכוכבים.

"אמא, תראי את ההר הזה".
לילך שמעה את קריאתו של ירון מכיוון חדר האורחים. לרגע תהתה
האם להישאר בפינתה הבטוחה, בחדרה השקט. בדרך כלל רדפו אותה
הזיכרונות במקומות רועשים יותר. היא חשבה, שההפך היה צריך
להיות הנכון; היא הייתה אמורה לשקוע במחשבות במקומות השקטים,
כשהיה לה מרחב. המציאות הייתה שונה, מסתבר. קולות, בין אם יהיו
חלשים או חזקים, גרמו לה להיזכר במראות מעברה, כה תלושים, אבל
עדיין שם. דור שוכב על הקרקע, מדמם, היה הגרוע ביותר. אבל היו
כאלה שכמעט והשתוו לו; מראו של חיים הקובר את גופו של אחיה
באדמה היבשה היה אחד מהם. היו גם דפי המחברות של דור, המילים
המזעזעות, שכתב. לעיתים פקפקה בכך שהעונש היה מוצדק. החרטה על
כך שמנעה מדור להפוך לאל הייתה גדולה, אך היא התנחמה בעובדה
שזה הגיע לו. הוא היה בוגד.
היא תפסה את עצמה, והניחה שמאחר ששקעה במחשבות האומללות הללו
בשקט ששרר בחדר השינה, לא היה טעם בכך שלא תלך לראות מה ירון
רוצה.

בנה הצעיר ישב במרכז חדר האורחים קרוב לטלוויזיה, ליד האח.
לעיתים עוד הרגישה את חום האש, שלא בערה שם מאז אותה פעם
אחרונה, שמעה את קול דפי המחברת הנשרפים. היא זכרה את עצמה
יושבת שם, מחכה להתרוקנות האח, מכניסה את ערימת הדפים הבאה. כל
מחשבה של דור שהועלתה על הכתב. כל תמונה של אנשים מבוגרים
נשרפים בארמון. היא קיוותה, שזיכרונות האשמה יסתלקו גם הם.
טוב, גילתה שנים אחר כך, יש גם אכזבות בחיים.

"אמא, תראי איזה גבוה המקום זה," אמר בנה בקולו הילדותי, בוהה
בעיניים פעורות בטלוויזיה. לילך הניחה, שהקטן בן הארבע ראה
בפעם הראשונה בחייו מקום גבוה יותר מהגבעה שליד הבית. "מתי
נטפס לשם?"  
"ירון, זה האוורסט," אמרה בחיוך כאוב מעט, נזכרת בכתביו מלאי
התשוקה של דור, "הפסגה הגבוהה ביותר בעולם. לשם כבר לעולם לא
נגיע".