יום אחד עזבת ולא אמרת למה. אמרת: "מצטער, אני חייב". ואני
נשארתי לבד, בודדה, רק עם הגעגועים ועם הרוח שבוכה.
פתאום הכל נהיה שחור.
ואז חזרת...
ראיתי אותך מסתכל עליי מלמעלה עם דמעות בעיניים, בוכה כמו
כולם. כולם מסביבך ניחמו אותך. רק אני לא מבינה למה כולם
בוכים, מנסה לשאול אך הקול לא יוצא, מושיטה אליך יד אבל אתה לא
מגיב, לא עונה, כאילו לא רואה.
פתאום הכל שחור, שוב, כמו בהתחלה, בלי הרגשה, רק כאב עמוק בלב
מהאהבה והגעגוע שלי אליך עוד שם.
כשכולם הלכו נשארתי לבד, בלי נפש חיה, רק עם הרוח שעוד בוכה.
ורק אז הבנתי שלא אראה אותך יותר - אני בקבר.
האהבה שלי אליך הרגה אותי, מתתי מרוב געגועים אליך.