זה היה הברק השחור בעיניים שלה שמשך אותי בתחילה, היו ימים שזה
היה מפתה. חיוך סתמי מלווה דמעה קצרה, ומבט חותך וכואב, ישר אל
תוך העיניים.
היא נשכבת על המיטה, נזרקת, הידיים לצדדים, כשלפתע יד אחת
מצביעה על פלג הגוף התחתון שלה, אזור החלציים, ושוב מבט חותך,
אבל הפעם קצת פחות כואב, יותר מפנק.
אני מוריד לה את המכנסיים, לאט לאט, שלא תצעק, שם אותם בצד,
ושוב, לאט ובזהירות את התחתונים. את הרגליים אני מפסק לה,
בעדינות, שלא יכאב. הולך אל השירותים, בשקט, שלא תתחיל לכעוס.
זורק את החיתול הישן, ולוקח אחד חדש אחד, נקי, נקווה שהאוכל של
אתמול לא יגרום לי לעשות את זה שוב בזמן הקרוב. מרים לה את
המכנסיים, מחזיר לפיה את המוצץ, ליד את הדובי, ומשכיב אותה
לישון. "מחר היום הראשון של הגן חמודה, תישני טוב, ואל תעירי
את אבא".