זו כבר הפעם השנייה, שאני לוחץ על כפתור ה"סנוז", או שזו הפעם
הראשונה? מתוך שינה אני מנסה לחשב את השעה מבלי שאצטרך חלילה
לפקוח את העיניים.
אחרי קצת מחשבה וחצי אנחה-חצי פיהוק של "אין לי כוח", החלטתי
לקום מהמיטה והייתי נחוש בדעתי, זהו! אמרתי לעצמי, עכשיו אתה
קם.

אחרי חצי שעה צלצל הטלפון ואז באמת יצאתי מהמיטה בקפיצה, שלא
הייתה מביישת אף נינג'ה. אבא תמיד אומר, שכשמצלצל הטלפון- זה
נראה כל פעם כאילו רק היום גיליתי את ההמצאה המופלאה הזו, זו
שאי-אפשר לדעת מי בצד השני של הקו.
וכך, מונע ע"י סקרנות, נתנה לי חברת בזק את התמריץ היעיל ביותר
לקום ולהתנער מההרגשה של "אין בשביל מה לקום".

עניתי, חצי מנומנם. לא זיהיתי את הקול, אבל הבנתי כמה מילים
לפני הניתוק.
"18:00, בקמלוט, בסדר?" רק עניתי "כן" מהורהר ובמהירות שיא
לפני שהספקתי ל...פהק ולחשוב מי זה בכלל ואם יש לי תוכניות
(ובעצם, בזמן האחרון כמעט ואין לי תוכניות), ניתקו לי בפנים.

גררתי את עצמי למטבח וזרקתי כמה דברים למחבת, בתוספת נדיבה
כמובן, של שמן. מוזר שהכמות האדירה הזו של השמן עדיין לא
משפיעה עלי. תיארתי לעצמי, שבכמות שמן שאני אוכל, אני כבר מזמן
אמות. אבל ההתאבדות הפאסיבית הזו לא התקיימה. ומהמטבח לשיגרה
שלי.

השיגרה שלי בניגוד לשל כולם היא לא באמת שיגרה, כי בעצם אני
עושה מה שבא לי... שיגרה לא שגרתית כזו...

עליתי לעליית הגג, שבאופן דיי מוזר החלטתי לקרוא לה, למטר על
מטר מצופה בעץ שלי, מקום שאני בקושי עומד בו זקוף- סטודיו.
מישהו אמר שסטודיו צריך להיות מקום עם חלל גדול וחלונות
שקופים? כן... אבל לי לא אכפת, פשוט נחמד שיש לי  "סטודיו".

עליתי למעלה, ולקחתי את הגיטרה הקלאסית האדומה שלי,
הגיטרה שבעזרתה חלמתי להשיג כל בחורה שארצה, כי כל בחור יודע
שאם הוא יודע לנגן טוב, הבנות נמשכות אליו כמו למגנט,

שנים חלמתי על זה ואז יום אחד, כשהיה לי את הסכום המתאים,
נכנסתי לחנות קטנה בנהריה ובחרתי את הגיטרה הקלאסית הכי יפה.
"הדס" קראתי לה, על שם הבחורה הראשונה שרציתי להשיג ולא היה לי
את האומץ...

כשקניתי אותה לא התחשבתי בשני נתונים קטנים,

א. אני לא יודע לנגן,
ב. יש לי שתי ידיים שמאליות.

וכך קרה שרק בגיל 18, בשנת השירות שלי, ממש השקעתי זמן ומאמץ
ולמדתי לנגן, כך פספסתי את כל הבנות של בי"ס ושל התנועה.

חבל...אבל לא משנה, עכשיו יש לי מספיק חומר כתוב מאותן השנים
כדי לבכות עליו ולשיר עליו, ביחד עם הדס כמובן.
אני ממש מרגיש טוב איתה, אני יושב והידיים שלי פשוט רצות עליה,
המילים זורמות לבד ומתאימות למוסיקה.

קודם אני מנגן ורק אחר כך כותב... כאילו העולם התהפך...

פעם...שלשום...חלמתי שהיא בעצם בחורה שכושפה ע"י מכשפה, ובדיוק
כשעמדתי למכור אותה כדי שאוכל לשלם את שכר הדירה,
הזלתי דמעה על תיבת התהודה שלה, של הדס, ובאותו רגע, היא הפכה
לאישה אמיתית, עם שיער כתום ועיניים ירוקות,
ואז התעוררתי, מאוכזב מעצמי על שרציתי למכור אותה, אפילו
בחלום.
איך יכולתי לחשוב על זה...

אחרי שכתבתי עוד כמה שירי דיכאון סתמיים ושיר אחד על קיפודים
(???) ראיתי שכבר 15:00, ליטפתי את הדס באהבה, ליטוף פרידה
כזה, וירדתי למטה, התלבשתי כמו שצריך...ג'ינס וחולצה זרוקה,
עליה המעיל דמוי העור שלי שאני כל כך אוהב, אני מרגיש איתו
חזק, בגלל שהוא כבד ובגלל החזות שהוא נותן לי...

אז שיחשבו שאני ערס, מה אכפת לי...
מצידי שיחשבו שאני גולדה מאיר...