1. חיים ללא נפש:
אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום.
כאילו לא קיימת.
אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה
כוללת של העולם בו היא חיה.
היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציונל, החושים והנורמות
החברתיות- שבתוכם מתנהלים חיינו.
ואכן שלושת אלה: הרציונליזם, החושים והנורמות - הם שלושת
הממדים המרכיבים את תחומי התפיסה שלנו. אנו רק מתייחסים
לדברים, אם הם מופיעים בתוך הכלוב התלת ממדי הזה.
- צלע אחת של הכלוב היא החשיבה הרציונלית: מה נראה ונשמע לנו
הגיוני ומתקבל על הדעת.
- צלע שנייה הוא החושים: שמיעה, ראיה, חישה, טעם וריח.
- והצלע השלישית היא הנורמות החברתיות: מה מקובל, מה נכון, מה
ידוע, מה נחקר וכו'.

מחוץ לכלוב מעגלים הולכים ומתרחקים של קליטה ותפיסה פחות
מקובלת, מוחשית והגיונית:
בשוליים הקרובים של כלוב התפיסה רוחשות להן אינטואיציות
ותחושות בטן (מופיעות ביצירות אמנות וביחסים אישיים, שיש בהם
קירבה ואינטימיות).
מחוץ לשוליים הללו קיימים עוד שוליים, ושם המעגל של התפיסה
העל-חושית: טלפתיה, פארא-פסיכולוגיה וכו'.

הכלוב מסמן את גבולות מה שמקובל, ושני מעגלי השוליים - את
גבולות מה שמחוץ וליד הנורמה.
ומה שמאוד חסר, בין שני אלה, מה שלא קיים ביניהם - זו נקודת
מבטה של הנפש.
בתרבות הנוכחית הנפש היא בחזקת נוכחת נפקדת. אין לה שפה או
טרמינולוגיה. ואם יש לה שפה כזו, אזי היא מצויה בגולה של
האמנויות. וגם שם היא אינה חלק מן הזרימה, הדינמיקה של החיים
והיום יום. נכנסים לגלריה, לאולם תיאטרון, לאולם קונצרטים -
הכל מרוחק, קפוא, טקסי. כמו אומר לנו שכאן זה לא החיים, כאן זה
מוזיאון שמשמר משהו מת. נכון, שאלה שרידים, אך למרבה הזוועה,
אלה שרידים של משהו מאוד חי, משהו שחי בנו, שהוא הליבה שלנו:
הנפש.

בחיי היום יום היא כמעט לא קיימת, כמעט פנטסיה, חלום. אך עם
זאת -קיומה אמיתי יותר מכל ההוכחות המדעיות והבדיקות המדויקות,
ומכל מה שוודאי ומוחש לחושינו ותודעתנו הרגילה. אנו מתייחסים
לרגשות שלנו, למאוויים, לרצונות, לשאיפות שלנו, אך לא אל הקיום
של הנפש בחיינו. עבורנו היא פשוט לא שם, והיא שם, רק אנחנו לא
כאן עבורה. היא ההחמצה הגדולה של חיינו.
קיומה הוא חלל זועק, העדר כואב. משל לאולם קונצרטים נטוש, שפעם
היה מלא במוסיקה קלאסית, ועתה הוא מלא בדממה חלולה. כל מי
שנכנס לאולם ולא שמע שם מוסיקה קודם לכן, לא חש את החלל הזועק,
את הכאב שבהעדר. אך לזוכרים והמתגעגעים - הכניסה למקום הזה היא
אבל מתמיד ומתמשך.

אך כמובן, שזו אנאלוגיה לא שלמה, כי הגעגוע לנפש אינו געגוע
למשהו שהיה, אלא למשהו שמעולם לא היה, אבל היה אמור ויכול
להיות.
זו תחושת הרפאים של אדם החש את רגלו הכרותה, או ליתר דיוק -
אדם בודד החש את החלל של בן/ת הזוג, שאין לו. כי בנוגע לרגל -
זו אמנם רגל שהייתה לו, ואז זה משחק הזכרון שיוצר את תחושת
ההעדרות, אך תחושת החלל של הנפש דומה יותר לתחושת החלל של בן/ת
זוג לאדם, שתמיד היה רווק, כי גם אם מעולם לא היו לו  - עדיין
הוא חש את ההעדר, והוא חש אותו ביחס לקווי המתאר של מה שהיה
יכול להיות.

אנשים מדברים, ואין ביניהם נפש. הם מתייחסים זה לזה, ואין מילה
שמיועדת לנפש, שבאה מהנפש, שמאפשרת לה חלל בתוכו היא יכולה
להיות ולזרום.
יש לנו ביקורים בגלויות הנפש. כמו לבקר קרוב בבית סוהר; הזמן
מוגבל, הכל עצור וקצוב. עוד רגע ייגמר הביקור, והסוהרים
מביטים, ואי-אפשר להתייחד.
הביקורים החטופים הללו בבית המאסר שבו כלואה הנפש -  יכולים
להתרחש תוך כדי קריאת ספר, בקריאה או שמיעה של אימרת כנף,
בהאזנה למוסיקה של באך, בקריאת שירה ואולי גם ברסיסים נדירים
מן החיים. ברגעים אלה הנפש מקבלת אורכה, לטיול בחצר בית הסוהר.

שכחנו לדעת שאפשר לחיות חיים משופעי נפש, טובלים ושוחים בהם,
כדג באקווריום.
אך אנו בלעדיה. ובלעדי הנפש הכל מת, קפוא, מכאני, חסר דינמיקה
משל עצמו. ריקני ומאולץ.
ובהעדרה - מחפשים גירויים ושעשועים, שישכיחו את החלל הזועק.
וככל שהחלל זועק יותר, כך גובר החיפוש אחר גירויים, שיאפילו
וישכיחו. ככל שהגירוי חזק וגדול ומהיר - כך ייטב, כי אפילו
תחושה זעירה וחלשה של חלל הנפש מעוררת חלחלה ופאניקה. ואז מיד
מזדרזים לתור אחר גירויים זמניים, ועוצמתיים  - כדי שיאפילו
על, ויעמעמו את  - החרדה מפני תחושת החלל הזועק.

2. עוצמתה של הנפש:
בעולמנו, עוצמתה של הנפש נתפסת כחולשה. אדם הבא מנפש נתפס כחסר
עמוד שדרה והוא נרמס עם כל צעד, שהוא צועד ברגליו הנפשיות.
ואכן, כוחה של הנפש - בעולם נטול נפש - משול לעורך דין מלוטש
ומטיל מורא הנלחם בנשק המילים מול לוחמים חמושים ברובים. הוא
מעלה טיעונים משכנעים ואפילו מהממים, יורה בנשק המילים, והם
יורים בו תחמושת חיה. ואכן מבחינת הישרדות, נציגי הנפש החיים
בעולם נטול נפש - חיים חיים קשים וטראגיים, בהם הם נאלצים
להסתתר ולהצפין זהותם, או לחוש כענבים תחת רגלי הדורכים.

3. נפש וטכנולוגיה:
אין אנטיתיזה יותר גדולה לנפש מאשר הטכנולוגיה. כאשר היא
מתחילה - הנפש נגמרת. יש סתירה מהותית בין השתיים. אך איך החלה
ההשתלטות המסיבית הזו של הטכנולוגיה על חיינו?
האם משעה שאיבדנו את הנפש - מצאנו את הטכנולוגיה? או ברגע
שהמצאנו את הטכנולוגיה - איבדנו את הנפש?

כמעט ברור שהתשובה היא בשני, שהרי אדם שיש לו נפש- לא יחפש
טכנולוגיה. טכנולוגיה היא סוג של קביים כדי לחיות במחוזות בהם
אין לאדם מיכשור טבעי. והנפש הרי מלאה בעצמה ולא שואפת
להתפשטות אימפריאליסטית. נהפוך הוא.
כל כולה מיקוד פנימה.

היא רחבה מבלי להתרחב. שלמה מבלי להתפשט. מסופקת מבלי לכבוש,
מלאה מבלי לחוש חוסר. היא קיימת לא בגלל משהו, שעוזר לה להיות,
כמו בטכנולוגיה. היא קיימת, כי היא ישנה. האדם הטכנולוגי - לא
קיים ללא הטכנולוגיה שלו. מרכז הכובד שלו עבר מנפשו אל
הטכנולוגיה שיצר, שעתה הוא משועבד לה (מחשבים, מטוסים, אור
מלאכותי, עיתונים, מזון מתועש, טלפונים, טלויזיות - הכל).
הטכנולוגיה היא לבוש ותחכום, שמסתיר עוני פנימי, עוניה של
הנפש.

4. שפתה של הנפש:
שפתה של הנפש עדינה, מרומזת. היא מדברת דרך קשר עין, שתיקות.
דרך התייחסות למה שלא נאמר. היא משתמשת בסימבולים ומטאפורות.
היא מעבירה עצמה דרך דבר שמובן מתוך דבר, בעקיפין.
שפתה היא שפת הסמל והאלגוריה.
סמל הוא משהו, שהוא חלק משפה, שהיא לא שלנו, אלא של אותו משהו
שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על
ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו; הנפש.
ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו.
אלגוריה, לפי דיוויד דוסון, היא "מטאפורה שהאריכו אותה
לנרטיב", "לומר משהו אחר ממה שנשמע". האלגוריה מציבה מרחק בין
המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, האמיתית שלו, בתוך
פיתוח רעיון מסויים.

פירוש אלגורי לטקסט הנו בדרך כלל מהפכני וזאת משום שהוא חושף
את רובד הנפש הקיים בו.
הנפש לא יכולה לתקשר בצורה גלויה ולינארית, רק במרומז
ובאלכסון. הקויות זרה לטבעה. היא באה מהצד. שפתה הפוכה לשפה
המדוברת השוררת והקיימת. היא מחפשת את החללים שסביב המלים,
בתוכן, וביניהן. שם היא אוהבת לשכון.
עבורה השתיקה, החלל והאין - אינם ריקנות, אלא מקום מגורים,
הזמנה להיות.
אנו יודעים בתודעתנו הציבורית, כי כדי להישמע - עלינו לתגבר
קול, אך בעולם הנפש - כדי להישמע צריך להנמיך את הקול.
הגוף צועק, השכל מסביר (טוען טיעונים) והנפש לוחשת.

הנפש שונאת דיבורים. ואם היא מדברת, היא, כאמור, עושה זאת דרך
מטאפורות.
אך בעצם לא, הנפש לא מדברת, הנפש מהדהדת, מהדהדת לצד האחר בעצם
ישנותה.
הד הוא אותו הקול עצמו החוזר מן הזולת. הנפש מקבלת את עצמה
חזרה, מעושרת על ידי השוני.
כדי להדהד צריך להיות על אותו התדר. והיות ולכל הנפשות אותו
התדר  - אז אם ישנה נפש בסביבה -התקשורת מתרחשת מעצמה. כל
הציפורים בשעת שחר שרות את אותו השיר, כי הן על אותו התדר.
להדהד עם נפש אחרת זה לא להיות לבד. לצאת לרגע מן הכלא ולא
לטיול של שעה בחצר, אלא להיות חלק מעולם הנפש הקסום והאינסופי.
זו חזרה לגן עדן הקדום, כשכל פירות הגן צבועים בצבע אחד; צבע
האנושיות.
כל זה קיים, ישנו. כל כך ישנו וכל כך רחוק, רק מטחווי מימד אחד
מאיתנו, ממש קרוב. למעשה, הנפש היא אסירה בתוכנו. היא ה"עצמי
האמיתי" הגולה בתוכנו, הנשמה הכלואה, שהיא יותר אנחנו מאיתנו.

היא המימד הרביעי, מימד שרק עימו ודרכו החיים הפנימיים (החיים
באמת) יכולים להתרחש.


31.5.2004

"אם אתה מצלם בצבע, אתה תראה את צבע הלבוש שלהם. אם אתה
משתמש בשחור-לבן, אתה תראה את צבע נשמתם"
(לא ידוע)

Move to the rhythm of your soul and you'll never miss a
beat!
Vicki Virk

The one thing in the world, of value, is the active soul.

Ralph Waldo Emerson

The soul gives unity to what it looks at with love.
Thomas Carlyle

To live happily is an inward power of the soul.
Marcus Aurelius

The wealth of a soul is measured by how much it can feel;
its poverty by how little.
William R. Alger

Nothing can cure the soul but the senses, just as nothing
can cure the senses but the soul.
Oscar Wilde

The human voice is the organ of the soul.
Henry Wadsworth Longfellow

The human soul needs actual beauty more than bread.
D.H. Lawrence