"לכל דבר יש סוף", הייתי אומרת. בואו נגיד שלא הבנתי את
הקונספט של אינסופיות. אם הייתם מבקשים ממני לצייר את החיים
הייתי מציירת קו שמתחיל בלידה ונגמר במוות, והקו הזה קטוע
לקטעים, אושר ועצבות, למעלה ולמטה.

הוא היה בחור נאה, לא משהו מיוחד, לא איזה חתיך עולמי. הוא היה
מדבר במטאפורות, במילים יפות כאלו ומשפטים ארוכים שלא היו
אומרים הרבה אבל לפעמים, הוא היה אומר מלה קצרה ששינתה לי את
היום. כל כך רציתי אותו, רציתי ליהיות כמוהו, והתנחמתי בליהיות
איתו. הוא היה מלטף לי את הלחיים, בעדינות. מעביר יד בשיער
שלי, עוצם את העיניים שלו ונושם עמוק כאילו הוא שואף את המהות
שלי לתוכו ומערבב אותה בשלו, כמו מן יצירת אמנות ששמורה רק
לנו. השפתיים שלו היו רכות, היה להן טעם של גן-עדן וגיהנום
מעורבבים אחד בשני בהרמוניה מושלמת. כמונו. כל פעם שהיה מנשק
אותי הייתי מרגישה את הצביטה של האושר מדגדגת לה בתוך ביית
החזה שלי כמו שד שמנסה לצאת מהבקבוק. רעש. רעש נוראי היה
משתולל בתוך הראש שלי ופחדים נוראיים מצאו את דרכם החוצה
ממעמקי לבי. חרדה מהאושר, חרדה ממה שבא אחרי האושר, כמו נכות
שמשטלטת עלי.

היום אם הייתם מבקשים ממני לצייר לכם את החיים, הייתי אומרת
שמתוך כל קטע כזה של קו החיים, של אושר או עצבות, למעלה או
למטה, יוצא עמוד אינסופי של אושר או עצבות, עמוד תלת מימדי של
רגש טהור שבתוכינו הוא בעומק של נצח.

אני כבר לא מפחדת מהעצב שבא אחרי האושר. הרמוניה מושלמת בין
טוב ורע רוקמת חיים שהם עולם ומלואו.