ממתין לה, שתבוא ותאמר את אשר על ליבה.
היא גומעת את המרחק שבינינו בצעדים עצובים, מכינה אותי.
נושקת לי בקמצנות, שלא אטעה במהלכיה, חס וחלילה.
הקשבתי לה, אבוד. ניסיתי למנוע מפירורי המילים וגמגומי ההברות
לצאת החוצה. רציתי להשתיק אותם, שייבלעו חזרה.
רק לא לשמוע את אותם מילים אכזריות תולשות את בשרי, מענות
אותי.
יכולתי להרגיש את הכאב, למחוץ אותו בכף ידי, כל-כך מוחשי עד
שפקפקתי ביכולתי להחזיק מעמד עוד שעה נוספת במציאות.

לו יכולתי הייתי מסיר ממנה את עורה עד שתזעק ובלבד שלא תאמר את
כאבי שלי בפיה.