נשק אותי, לעזאזל! זה חג האוהבים ואני לבד. כן... אני יודעת
שבריחה לעבר, למערכות יחסים נושנות, היא לא הפתרון. אבל אין לי
מוצא אחר. יותר מכל מעביר בי צמרמורת מגע ידייך כשאתה מחבק
אותי. ככה, כמו זוג כפיות אנחנו. ובדיוק ברגע הזה אני מסתובבת
אליך, אני במרחק נשיקה. אני מרגישה את השפתיים שלך ואת
נשימותיך. יכולתי לטעות ולהאמין שאתה חולה באסטמה, אבל אני
מניחה שאתה סתם לחוץ. נשק אותי! זה לא כל כך קשה, הרי הוכחת לי
בעבר שאתה מסוגל, אפילו היטב.
נשק, חבק אותי צמוד יותר ותפסיק להתחמק מגורלך.
נשק. כל שדרוש הוא שפתייך ושפתיי. את שלי נידבתי, ואתה? קרוב
יותר, עוד מילימטר ואחוש אותך.
תפסיק לדבר על רגשות ויחסים, כן, זה אף פעם לא נעלם לחלוטין.
תמיד ידעתי שאם אראה אותך אם מישהי אחרת זה יכאב, אפילו אם
המשכתי הלאה, והמשכתי.
איך הרגשת כשהייתי אתו? קנאה? כאב? תספר לי, אבל לא עכשיו.
עכשיו, אני רק מבקשת שתנשק.
נשק!