זה הסרסור שלה שהביא את חני לוילה ליד הים, היא מה יש לה לחפש
במקומות כאלה פנסיים, בסך הכל רצתה מהרומני שיתן לה והוא הוא
אמר שהיא ניראת כמו מגיפה וירק לה בפרצוף וזרק אותה מהאוטו
במכות. אז היא אספה את עצמה מהמידרכה של הטיילת, וראתה איך
תיירים זקנים משבדיה עומדים קפואים ומסתכלים עליה זוחלת שם על
ארבע למצוא את הפלטפורמה השניה. חני קיללה את התחת הוורדרד
שלהם ואת האימאימה הכלבה של הרומני והחבר שלו מנייאקים שניהם
ודחפה את היבלות שלה לתוך הפלטפורמה ותפסה את הגדר ביד רועדת
והתייצבה איכשהו על שני המקלות שלה והתחילה ללכת. היא היתה
מחוקה מדי לדעת לאן היא הולכת, אבל חשבה תתפוס טרמפ חזרה
לצומת. בזמן שכשלה במעלה הטיילת היא תפסה את עצמה והרימה את
הראש, כי כוסאמק על התיירים אבל שלא יחשבו שהיא מסטולית.
ואז בא אליה הסרסור, שם, ליד החניון. חני לא הכירה אותו
בהתחלה, רק ראתה אחד קטן כזה עם פרצוף מקומט קצת בחולצה לבנה
עם כתם, מחזיק שקית מהסופר, מסתכל עליה. לא היה לה כח לאחד כזה
והיא עשתה את עצמה מתעלמת, אבל הוא ניגש והתעקש, אז היא באה
לפתוח עליו פה אבל אפילו זה לא היה לה כח אז רק עמדה שם על
הגפרורים שלה מתנדנדת ובהתה בו כמו גוויה שהעירו אותה.
"סליחה, אולי יכולה לעזור, בבקשה" הוא אמר, וחני קלטה שהוא לא
מכאן, בהתחלה חשבה ערבי, אבל אז הבינה זה פיליפיני זקן, בחיים
לא ראתה פה פיליפיני כזה זקן. הוא שם עליה יד ולה לא היה כח
להתנער ממנו והיד שלו הייתה חמה ויבשה, נעימה. ברגע גילתה שהוא
מחזיק אותה, והיא כמו בובת סמרטוטים בידיים שלו ואמרה כבר טוב
נלך איתו.
הם הלכו קצת בטיילת והגיעו לבית. היה אפלולי בכניסה, והיא ראתה
שאין בפנים אורות ושהדלת לא רק נעולה אלא גם חסומה עם סורגים,
והוא אמר לה "מסביב, מסביב," ולקח אותה דרך הצימחיה הסבוכה
שעטפה את הוילה כמו ג'ונגל. חני שמה לב שהחלונות של הבניין
חסומים בלבנים, עם פס בודד של חרכים שדרכו אפשר היה לראות רק
חושך. בצד השני היתה מרפסת מרוצפת שיש וגינה יפה עם קקטוסים
שנשפכה במורד ושביל קטן שירד ישר לים. רוח נעימה באה מהים עם
ריח של מלח והשמש שקעה כמו נסיכה שיורדת להתרחץ, עטופה בעננים
ורודים כמו הטייטצים של סמנתה הקוקסינל. חני דידתה עד לקצה
השיש המלוכלך שריצף את הפאטיו ועמדה שם לנשום. בפינה קצת נסתרת
בחצר היתה סככת עץ ותחתיה שולחן אבן ואפשר היה ממש לראות את
הגברות בכובעים לבנים ורחבי-שוליים יושבות שם ושותות תה חם
מספלים של חרסינה או קר מכוסות זכוכית גבוהות ומעוטרות בפלח
לימון ביום שישי בבוקר ומגלגלות שיחה נעימה, ממש כמו אלקסיס.
ומאחוריה חני היתה יכולה כמעט לשמוע רחש של דיבורים וצחוקים
ולראות אפילו בלי להסתובב אנשים מטופחים בחליפות מחוייטות
ושמלות נוצצות עומדים שם ברחבת השיש בקבוצות קטנות ומחייכים
אחד לשני, מדברים על הבורסה או חוצלארץ או ניתוחים פלסטיים
כשביד אחת יש להם איזה קוקטייל או חטיף קטן על קיסם שהמשרת
הביא עכשיו על מגש דרך דלתות המרפסת הרחבות.
חני הסתובבה ולרגע הפתיע אותה לראות את הפתח הרחב הזה חסום
בקיר לבנים ומקושקש בגרפיטי שחור. הפיליפיני עם השקית עמד שם
לידה, מחכה לה. "יש איך להכנס?" היא שאלה.
הוא חייך והראה לה את הדרך. היה צריך לטפס דרך הגג, אבל זה לא
היה קשה, גם עם הפלטפורמות, כי הוא עזר לה, ממש סחב אותה על
הידיים, והיא הרגישה קלילה, גם כשירדו בסולם לתוך הסלון החשוך
של הוילה. באור שדלף היא ראתה את הג'אנק שהיה מפוזר בכל מקום
ואת הצבע המתקלף שניתלה מהתיקרה כמו שורשי אוויר, אבל נידמה לה
שעדיין הריחה את הים. הפיליפיני פילס לה דרך והיא התיישבה על
משהו רך ויבש. היא שמעה את הפיליפיני מרשרש בחושך עם השקית
שלו, וחשבה פתאום: עכשיו הוא יאנוס אותי.
היה צליל של פקק נשלף ונוזל נשפך מבקבוק. הפיליפיני הושיט לה
משהו. לרגע היא לא קלטה מה. זו היתה כוס גבוהה וצרה, כזו
שבסרטים שותים ממנה שמפניה.
"בבקשה," הוא אמר, "בבקשה תשתי. בשבילה. היא רוצה להיזכר."
חני לקחה את הכוס, החזיקה בה ביד רועדת. בחושך סביבה, הוילה
התחילה להתמלא באנשים החוגגים שנכנסו מהמרפסת, בנקאים,
עורכי-דין, נשות-חברה, אפילו שלושה ילדים צפוניים שמנמנים
מתרגשים בחליפות. חני ראתה את הפיליפיני מסתובב ביניהם עם מגש
ומחלק כוסות שמפניה מבעבעות. כשבעל הבית הרים את כוסו ואמר
לחיים, היא שתתה יחד איתם.
מסביבה, נידמה לה שהיא שומעת את הוילה מגרגרת בשנתה. ואולי זו
היתה רק הרוח, נושבת דרך החורים בלבנים.

(פורסם ב"צומת השרון")