ישבנו כל המשפחה בארוחת-ערב ותיכננו איך לרצוח את הכלב של
השכן. "אי-אפשר סתם לוותר לו," אמר אחי, "חייבים להראות לו עם
מי הוא הסתבך."
זה התחיל כשטיילתי עם הכלבה, כלומר עמדתי והסתכלתי ביתושים
מבצעים גיחות קאמיקזה על פנסי הרחוב בעוד היא מרחרחת ערימת זבל
מסקרנת במיוחד. פתאום היא נימתחה, וכשהבטתי לראות לעבר מה,
נירתעתי מיד ומשכתי אותה בכוח הלאה. באמצע הערימה היתה מוטלת
גוויה טריה של חתול, צווארו מעוקם ופרוותו מכותמת בדם. השלישית
השבוע.
ואז הסתובבתי וראיתי אותו, מגיח ממורד הרוח, ונתתי צעקה כי
לפני שידעתי מה קורה, הוא כבר היה עלינו. מלתעותיו האימתניות
ננעצו בעורפה של הכלבה, והוא ניער אותה נימרצות, מרים אותה
מהקרקע כאילו היתה פודל אנורקסי ולא כלבת לברדור שמנה. צרחתי
ומשכתי ברצועה, מנסה להרחיק אותה ממנו, בעטתי בו - כמובן
שהייתי עם 'נייק' ולא עם מגפי שפיץ ראויות - דפקתי את הבוהן
שלי באיזו צלע והוא סובב את הראש והכניס לי ביס בחצי פה,
הזדמנות שהכלבה ניצלה כדי להימלט. הכלב עמד לרגע, נוהם בניבים
חשופים, עיניו ממוקדות בכלבה הנסוגה, המכווצת, ואני, שלא
הפסקתי לרגע לצרוח, לא הצלחתי להזיז את עצמי צעד הצידה כדי
לחצוץ ביניהם.
פתאום הוא הרים את ראשו אלי, כאילו הצעקה שלי עולה לו על
העצבים, נתן נהמה אחרונה, כמו הרתעה, הסתובב והסתלק במהירות
שבה הופיע, משאיר אותי עם כלבה שותתת-דם ומבוהלת ועם חור
בקרסול, אבל יותר משכאב לי ברגל כאב לי על הכבוד של הכלבה, איך
הוא לקח אותה ועשה ממנה סמרטוט.
זו לא הפעם הראשונה שכלב מתקיף אותה, אבל הפעם כוס-אמק הכרתי
את הכלב הזה, הכלב של השכן, ואמרתי לעצמי שברגע שאני מגיע
הביתה, אני מרים אליו טלפון ונותן לו באבי-אביו, ואז אני מתקשר
למישטרה שיבואו ויקחו את הכלב עכשיו להסגר, ומצידי, שימיתו
אותו, לא משנה כמה הוא יפה.
והוא היה יפה, יפה כמו שרק כלי-משחית יכול להיות, ענק ושרירי
ומכוסה פרווה חלקה שבוהקת בברק מטאלי, כולו קוים נקיים
ואסטתיים כאילו עוצב במינהרת רוח. העיניין הוא, שאף פעם לא
התרשמתי שהוא ממש מרושע. בפעמים הקודמות שנתקלתי בו הוא התגלה
ככלב די פחדן, שמעדיף לסגת במהירות ולנהום נהמות מאיימות
מאחורי חומת המבטחים של החצר שלו. האמת שיותר משנאתי אותו לא
אהבתי את הבעלים שלו, פוץ איום שנזף בי פעם בהתנשאות כשראה
אותי ליד הטניס מטייל עם הכלבה לא על הרצועה. חתיכת צבוע. הרי
המפלץ המטומטם והמפואר שהתעלל בכלבה שלי היה בשבילו בסך-הכל
עוד סמל סטטוס מחורבן, כמו הבריכה והמכוניות והאופנוע
והטרקטורון והאופנוע-ים והשד יודע מה עוד.
בבית כולם נכנסו להיסטריה. אמא שלי הסתערה מיד עלי ועל הכלבה
עם יוד ופלסטרים, ואחי כבר התלבט אם עדיף למלא לשכן את הבריכה
בחומצה גופרתית או בלהקת פיראנות. אני התחלתי להפוך את המטבח
בחיפוש אחר ספר הטלפונים ואבא שלי אמר שהוא כבר היה יורה בכלב
הזה, ואז, כשכבר הרמתי את השפורפרת והתחלתי לחייג, אמא שלי
הרימה את עינייה מזוג הנקבים שנקרעו בעורפה של הכלבה ואמרה
בקול שקט:
"זה לא הכלב, זה עיניין של אוברוצן," וכולנו השתתקנו.
קצת אחרי שעשו לי את השיחה על בנים ועל בנות והרבה לפני שדיברו
איתי על חשבונות בנק סודיים, אבא לקח אותי לפינה וסיפר לי בקול
שקט ומגמגם בפעם הראשונה על כלבים ואנשים. כלבים ואנשים, הוא
אמר, זה עם אחד, שני מינים של חיות-טרף שהקימו יחד להקה אחת
וחיים אחד בתוך השני עוד מההתחלה, מכשהיינו ציידים, "לפני
פרות, לפני סוסים, לפני הכל." ובעשרים-אלף שנה של חיים שלובים,
קרו מקרים שבהם אנשים למדו לחצות את הקוים, והצליחו לגרום
לרוחם להתגלגל בגוף של כלב. איש כזה הוא מה שקוראים ברוסית
אוברוצן, איש-זאב, "אבל השם הזה זה לא נכון, כי לזאב יש נפש
זרה לבן-אדם, ולכלבים יש נשמה שמתאימה לנו כמו כפפה," אבא אמר
לי. אני חצי האמנתי למה שאבא שלי אמר כי הוא היה כל-כך רציני
וממש נבוך, אבל כמו טמבל לא הבנתי למה הוא מספר לי את כל זה עד
ששאלתי והוא אמר לי בפנים:
"כי אתה אוברוצן."
כמעט לא דיברנו על זה אחר-כך, אבל למדתי כמה דברים, לאט-לאט.
למדתי שלא רק שאנחנו "אנשי-זאב", אנחנו גם לא מי-יודע-מה
נדירים בסביבה. אוברוצן צריך כלב, כמובן, והוא צריך לגור במקום
שבו הכלבים יכולים להסתובב חופשי, אבל לא יהיו בסכנה בגלל כלבת
ומחלות כאלה. אז איש-הזאב גר בפריפריה, במקום מתורבת אבל בלי
פיקוח עירוני מפותח, שם יש לו קצת שדות פתוחים ובית עם חצר
גדולה ופרטיות מלאה מאחורי החומות האטומות של שלוש מטר שהוא
מקיף בהם את מלונתו.
למדתי גם שיש חוק כזה אצלנו שסיכסוכים בין אוברוצן אחד לשני
סוגרים בתוך העדה, בלי להוציא דברים החוצה. זה אומר שאם השכן
שלך הוא אוברוצן והוא מתקיף לך את הכלב, אתה לא תובע אותו לפי
תקנות-עזר של המועצה, אתה מביא לו ביס בגרון. שזה קל יותר
להגיד מלעשות, אבל אין ברירה, אי-אפשר לתת לו לחשוב שאנחנו
משפחה של נמושות רק כי יש לנו לברדור ולא רוטווילר.
עשינו תצפיות מוקדמות. עד סביבות 8-9 בערב, הכלב של השכן היה
הטמבל המוכר שאוהב לנהום מבעד לשער הנעול. בסביבות מבט, היו
מכניסים אותו הביתה וכשהיה יוצא חזרה לחצר, היה לו ריח של משחת
שיניים מהפה. בחצות בערך הכלב היה פותח לבד את השער ויוצא
לטייל בכפר. הנחנו שאז כבר יש בו את רוחו של האוברוצן, גם אם
הוא לא נתן לכך סימוכין משמעותיים מעבר לכך שלא התקרב בכלל
לערימות זבל ולא הפך פחים, התנהגות שכשלעצמה ניראתה לי חשודה
ביותר בכלב.
שאר הדברים שעשה היו כלביים למדי - הוא היה רודף אחרי חתולים,
וחוץ מכך שהיה עושה זאת בקור-רוח שטני ולא באובדן-העשתונות
ההיסטרי שמאפיין את הכלב הטיפוסי, קשה היה לראות בכך התנהגות
אנטליגנטית במיוחד. כשהיה מבחין בי בסביבה, היה עושה כמה פוזות
מאיימות בסגנון "כלבם של בני באסקרוויל", אבל כשלא ידע שצופים
בו, הוא ניראה כאילו סתם הלך לאיבוד. הרושם הכללי שהתקבל היה
שאיש הזאב המסוכן של הכפר הוא סתם איזה מתלהב, שגילה את היכולת
הזו שלו ממש לאחרונה. הוא עוד היה שבוי במיתוסים לפיהם להיות
איש-זאב זה הכל דם ואקשן, ולכן היה מחפש כל הזמן משהו לרצוח.
הוא לא ממש הכיר את ההנאות הקטנות שהיו העיקר בלהיות איש-זאב,
הכושר האדיר לספרינטים, חוש הריח המדהים שמאפשר לך להנות מאוכל
בצורה אורגזמתית ממש, ההזדמנות ללמוד להעריך ריחות שבני-אדם
מחשיבים כסירחונות, האפשרות להשתפשף ברגליים של בחורות. וזו
היתה נקודת התורפה שלו.
כבר הכרתי טוב את המסלול שהיה עושה השכן כל לילה. חיכיתי לו
ליד ערימת הזבל, שם היה זורק כמו יקה את כל גוויות החתולים
שהיה הורג. הייתי בגוף של הכלבה, אפילו שכאב לי הלב לעשות לה
את זה, אבל הכבוד שלה היה מונח כאן על הכף, והפעם הייתי מוכן.
השכן ראה אותי ונהם, וכשלא זזתי פתח בהסתערות. עמדתי במקום,
בלי לזוז, בלי לנשום, וראיתי את היאפי הפוץ מהטניס מבעד לעיניו
הרצחניות של הכלב. הוא התקרב עד שהייתי יכול להריח את הבל-פיו,
חזית חמה ולחה של קולגייט מעורב בשום, ואז הוא נירתע פתאום
כאילו נתקל בקיר והתחיל להקיא את הנשמה שלו.
ניגשתי אליו בצעד רגוע, מהוסס בעצם, פרוותי מסריחה מגוויות
חתולים בשלות, רקבובית של דשא ושאר בשמים כלביים פופולריים,
וידעתי שעם חוש הריח הכלבי המפותח שהיה לו עכשיו הוא בטח מקלל
את הרגע שהחליט לטרוף ארוחת שחיתות איטלקית לפני שיצא. בלסתות
נירגשות תפסתי בגרונו המתוח והפעלתי לחץ מתון על העורק. הוא
הבין את הרמז.
למחרת שמענו במכולת שהשכנים נסעו לבלגיה לפנות בוקר בהתרעה של
שעות ספורות. שבועיים אחר-כך, דיברו על זה שהוילה שלהם מוצעת
למכירה. חסר לדיירים החדשים שיביאו איתם משהו גדול יותר
מציוואווה. בגנים הציבוריים, המסר היה כתוב בכתמי שתן, ריחו
חזק וברור.
כלב מי שמתעסק איתנו.

(פורסם ב"צומת השרון")