פרפר היכה בכנפיו בשמי אוסטרליה, הוריקן היכה בשמי אמריקה,
ואני ישבתי על אסלה בשירותים ציבוריים ברמלה ודפקתי שלשול
עצבני. זו פעם אחרונה שאני אוכל אצל ביטון, חשבתי בעוד גל
צונאמי נוסף - הרביעי במספר - פרץ מרקטומי הכאוב. דפיקות רמות
על הדלת הנעולה של תא השירותים שלי קטעו את הרהוריי בנוגע
לנקמה בשווארמה של ביטון (למרות שעל פי התוצאות, מישהו כבר נקם
במנה שאכלתי). "מה החרא הזה?" קראתי לעבר האדם שהפר את שלוותי
בדפיקותיו. "הסרחת לי ת'צורה", אמר קול מזרחי. "תאשים את
ביטון", אמרתי. בעל הקול ככל הנראה לא אהב את תשובתי. "אתה
מתחכם?" קרא. "מרגע לרגע", השבתי ומייד שחררתי מנת גז נוספת
שהצטברה במעיי. הדלת נפרצה בבעיטה, וסכין חדה ננעצה בצווארי.

הדוקר ברח מזירת הפשע, מותיר אותי בהלם. קמתי מהאסלה וניגבתי
את התחת. מצחיק כמה שההרגל הזה חזק, אפילו כשאני עומד למות אני
חייב להרביץ ניגוב. שנים של הרגל. בכל אופן לא עמדתי למות,
אפילו לא כאב לי. הרמתי את המכנסיים והלכתי אל הראי, איפה
שרוחצים ידיים. ציפיתי לראות דם, בלגן, משהו. לא היה שום דבר
כזה, רק סכין שתקועה בגרון. בלי כאב, בלי דימום. פשוט סכין
תקועה שם, באדישות. טוב, אם הסכין לא עושה עניין אז למה שאני
אעשה? רחצתי ידיים (עוד הרגל), ויצאתי מהשירותים.

ההתנהגות של הגוף שלי היתה מפתיעה, עלי לציין. בכל פעם שנדקרתי
בעבר, בין אם זה בעת קיצוץ ירקות, או בנסיון לעבור מעל גדר
תיל, דיממתי. תמיד דיממתי. אז למה הפעם לא? האם הסכין לא חדה
מספיק? בולשיט, הרי היא נעוצה בי. לכל הרוחות והשדים, נעוצה בי
סכין. למה אני לא יכול להיות כמו כולם ולדמם למוות? לא חשוב,
הגוף האנושי מפתיע בכל פעם מחדש. הרי עדיין לא הצלחנו לחקור
אותו עד הסוף. אבל מה שיותר הפתיע אותי היה ההתנהגות של האנשים
סביבי. אני מאמין שבכל חברה אנושית בעולם, אדם שסכין בולטת
מגרונו יעורר איזו שהיא תגובה מהאחרים. אולי יציעו לו עזרה, או
שיברחו מפניו, משהו. אבל כאן, ברחובות רמלה באמצע הצהריים,
האנשים התייחסו אלי כמו לסתם אדם ברחוב. ממש כאילו אין לי משהו
בולט מהצוואר. ניסיתי למשוך תשומת לב לעבר פציעתי המשונה.
שאלתי אישה מבוגרת איפה זה רחוב שערבני, בעודי מצביע על הסכין
עם שתי ידיי. האישה ענתה לי בפשטות שאינה מכירה רחוב כזה,
והמשיכה בהליכתה. ניסיתי את מזלי בדוכן שווארמה, שאלתי את
העובד שם כמה עולה לאפה, ואם הוא יכול לחתוך אותה באמצע, עם
סכין. עם סכין חדה! לחתוך!!! לנעוץ את הסכין בלב ליבה של הלאפה
המגולגלת! הבחור ענה שאין בעיה, מה לשים? חומוס צ'יפס סלט?
הסתלקתי משם, ניגש מאדם אקראי לאדם אקראי ומנסה להוציא מהם
איזו תגובה, לא משנה מה. כולם כאילו לא ראו את הסכין. בסוף
התייאשתי והלכתי הביתה.

בבית אמא פתחה את הדלת ואמרה לי שלום רגיל. שאלתי אותה אם יש
לי משהו בצוואר, מפנה אליה את הצד עם הסכין. היא הביטה מקרוב
במשך מספר שניות ואמרה לבסוף שהיא לא רואה כלום. לעזאזל! גם
היא. באמבטיה ניסיתי לשלוף את הסכין החוצה, אבל כשהתחלתי
להוציא אותה זה כאב. מייד הפסקתי והכאב נעלם. אוקיי, מישהו
רוצה שאני אמשיך את חיי הרגילים עם סכין בגרון שכולם משום מה
מתעלמים ממנה, סבבה. אני לא אתווכח.

הימים חלפו, וכבר התרגלתי לכך שאיש לא מבחין בסכין. פיתחתי
הומור מוזר. הומור חד. כתבתי שיר שהפזמון שלו היה "יש לי סכין
תקועה בצוואר ואף אחד לא מבחין בה". קיבלתי עליו ביקורות
מעולות. הכרתי בחורה נפלאה והתחתנו. יש לנו היום שני בנים, בני
שש וארבע. לא סיפרתי לאיש על התקרית בשירותים, לא רציתי
שיאשפזו אותי. המשכתי בחיי. הפכתי לנהג משאית. אני אוהב את
העבודה שלי, היא נותנת לי שעות ארוכות של שקט ונחת. אני אוהב
את אשתי אהבה אמיתית, וכמובן את ילדיי. יש לי חיים רגילים
לגמרי, רק מלבד העובדה שאני ישן תמיד על צד שמאל.

באחת מנסיעותיי הרבות עצרתי כדי לאכול משהו במסעדת פועלים הכי
פשוטה שיש. הזמנתי קבב, היה טעים מאוד. במהלך הנסיעה הרגשתי את
הבטן נקרעת לי. מיהרתי לשירותים של תחנת דלק, התיישבתי על
האסלה ומייד שחררתי זרם אדיר של צואה נוזלית ריחנית ביותר. זה
נמשך מספר דקות. קבב מזויין. מישהו דפק לי על הדלת בעצבים. "מה
החרא הזה?" קראתי. התשובה לא איחרה לבוא. "שוב אתה?" אמר קול
מוכר. פתחתי את הדלת והוא עמד שם. זיהיתי אותו מייד. הדוקר
מרמלה. "תגיד לי", אמר, "זה מה שאתה עושה? עובר משירותים
לשירותים ומפיץ את החרא המסריח שלך? אתה רוצה שאני אדקור אותך
שוב? שאני אוסיף לך סכין בצד השני גם?"
קטעתי אותו. "אתה רואה את הסכין הזאת?" הצבעתי על צווארי.
"בטח רואה", ענה, "למה שאני לא אראה? מה קראת לי עיוור?"
"תקרא למישהו", אמרתי, "אני רוצה להראות לך משהו".
"בוא'נה יא הומו עם חרא מסריח", אמר, "אני לא בקטע שלך ואני לא
קורא לאף אחד שמעת?"
"מאז שדקרת אותי עברו כמה? איזה עשר שנים", אמרתי, "ואף אחד לא
ראה את הסכין. אתה היחיד שראה אותה. עשר שנים אני מסתובב עם
הסכין הזאת ואף אחד לא ראה אותה".
"מה אתה מזיין ת'שכל", אמר, "אתה חולה בראש. בנאדם שלא מוציא
סכין מהגרון עשר שנים ומסריח בתי שימוש כל היום, אתה משוגע".
"אני מוכן להתערב איתך על מה שאתה רוצה שאף אחד חוץ ממך וממני
לא יראה את הסכין".
המבט שהיה על פניו רמז על מחשבותיו. ממש היו לו סימני דולרים
באישונים. "אתה נראה לי בנאדם עם כסף", אמר, "משוגע, אבל עם
כסף. אני שם 10,000 שקל".
"סבבה", אמרתי.
"סבבה", סיכם. מייד הפנה את ראשו החוצה וקרא "היי ג'ינג'י בוא
רגע, כן אתה".
נער צעיר הופיע בפתח השירותים. "אלוהים מה הריח הזה", אמר.
הדוקר מרמלה פנה אליו "תגיד, הבחור הזה פה בשירותים, יש לו
משהו מוזר?"
"הוא בלי מכנסיים ומסריח", אמר הנער.
"כן כן", אמר הדוקר, "אבל יש לו עוד משהו מוזר? באיזור של
הצוואר?"
הבחור סקר אותי במבטו. "לא", אמר לבסוף, "שום דבר מוזר".
הדוקר כעס. "אין לו איזה סכין בצוואר או משהו?"
הנער הסתכל בי שוב. "סכין? מה פתאום, אין לו כלום".
"יא בנזונה", צרח עלי הדוקר מרמלה, "אתה עובד עלי, בטח שילמת
לו שיגיד את זה".
"אתה מוזמן להביא את מי שאתה רוצה", אמרתי.
"לך כוסאמק אתה והחרא המסריח שלך", צרח מלוא הגרון, "אני אזיין
לך את האימא". הוא דפק בי מבט שהזכיר לי את מפגשנו האחרון,
"וזה בכלל שלי!" קרא ושלף בתנועה חדה את הסכין מצווארי. הרגשת
המחנק הגיעה תוך שניה, השפריץ האדיר של הדם הגיע מייד אחריה,
צובע את האיזור כולו באדום כהה. שניהם ברחו, משאירים אותי ואת
הדם המבעבע לבדנו. בכוחותיי האחרונים קמתי וניגבתי את התחת.
עזבתי את העולם עם חיוך, מודע לעובדה שימי הסרחת תאי שירותים
שלי הסתיימו, באיחור של עשר שנים.