אם רק יכולתי לשבור את המעגל הזה, או את המערכת הכללית, הייתי
האדם המאושר בעולם.

מצחיק אותי איך דווקא אתה, שמתהדר בנוצותיהן היפות ביותר של
הבנות שהיית איתן, שמתבשם בריח גופן, שצריך תמיד לשמוע גניחות
באוזנו השמאלית כדי שיוכל לנשום לרווחה- איך דווקא אתה יכול
להחליט מתי אחייך ומתי אשתוק או מתי אתפתל ברגע של שיגעון
יזום.

למה דווקא אוזן שמאל, אתה שואל?
אני יודעת, אני הייתי שם... כבר הספקת לשכוח?

זה לא משנה, הרי כולם שוכחים אותי. אני נעלמת, דועכת, תמיד
הייתי כזאת וכנראה, שאני תמיד אהיה.


ואני אחזור, כמו תמיד, ואתלוש את נוצותיי שלי ואגיש באריזה
מהודרת
ואגנח, עד שנשמתי האחרונה תברח מחלל הריאות.
ואז אשתוק, כמו בכל פעם, אשאר מוטלת בחושך.
ואתה תמשיך לחשוב, שזה מאפיסת כוחות, ולעולם לא תדע, שזאת
דעיכה.
הדעיכה שלי, והיא מול עינייך ואתה לא עושה דבר, רק מסדר את
הנוצות החדשות, שקיבלת במסגרת מוזהבת, שכולם יידעו, שהיית שם.

והמעגל הזה ימשיך לפעול ע"י איש תחזוקה עלוב, שלא מבין דבר,
כמוני.

ואני אשאר שם, ואגיש לך את נוצתי האחרונה.
נוצתי האחרונה באריזה מהודרת.