כמה מגוחכים אנחנו
כמה קל לנו לצלק את עצמינו ולפסל את האחר
ובאיזה גיל אתה מבין שאתה גוש פלסטלינה של העולם.
ואיך הגלגל מסתובב,
איך אנחנו מחליפים תפקידים
וכמה קשה זה לשחרר ולהבין
שהזמן הוא שיקוי מתוחכם של אלוהימה
כמו מרק עוף של החיים
ואיך הדשא של השכן תמיד יותר יפה
ירוק, ארוך, מסודר, מרוויח יותר כסף ממך
ואשתו יותר כוסית מאשתך
ואיך אנחנו לא לומדים מטעויות,
ולא משנה בכמה צמתים תעבור
תמיד תפנה לאותה הפנייה
זו שתוקעת אותך בפקק של הנפש שלך
ואיך זה שאף אחד עוד לא רצח את מרפי
האדיוט הזה שיושב איפשהו
עם סיגר שמן בפה, וצוחק על כולנו
כמו איזה יגאל שילון, כל פעם שאנחנו פותחים ת'פה הגדול שלנו?
ולו רק ידעתי אז את שידעתי היום...
האם הדשא שלי היה מגדל גראס?
האשה שלי הייתה אנג'לינה ג'ולי?
האם הייתי פונה בפניות הכי נכונות?
אולי הייתי רוצחת את מרפי...
אבל אולי לא הייתי פוגשת אותך מעולם, אז תשכחי מזה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.