ביום שבת הארבע עשרה לחודש היא מתקשרת אלי בצהריים ואומרת לי:
"זין שאין לי כבלים דיגיטליים. נשארתי אתמול בבית רק כדי לראות
את הערב-סרטי-אימה אבל כל מה שהיה בערוץ הסרטים זה את 'ג'יפרס
קריפרס' המחורבן, 'מי מפחד מהשכן ממול' אחד ושתיים, סירחון.
אחר כך היה גם את 'אות משמיים' וזה מעולה אבל נרדמתי באמצע,
כבר היה מאוחר". אחרי שהיא מסיימת אני אומר לה שזה בסדר כי אני
לא ממש נהניתי אתמול בערב. הייתי תקוע בפאב מעופש עם ארי
ומורנו ולא הפסקתי לחשוב עליה. היא אומרת שהיא מצטערת ושנינו
מסכימים שזה היה יום שישי השלוש-עשרה הגרוע ביותר.

כאשר הייתי איתם בפאב, מצטער על כך שלא נשארתי איתה בבית לצפות
איתה בסרטי אימה, מורנו החל מספר על התיאוריה החדשה שלו: הוא
טען ש'קינדר' זאת חברה אנטישמית.  "על מה אתה מדבר?" אני שאלתי
והוא אמר: "בדוק אחי, הם אנטישמים. נכון בכל הביצות הפתעה שלהם
יש רק פזלים מעאפנים והיפופוטמים עם חליפות צלילה? אז רק תדע
שאיציק שלוליות חזר עכשיו מאירופה והוא סיפר לי שבתוך הקינדר
הוא מצא מטוס, ממש מטוס כמו שהיינו מוצאים שם פעם ושמע, מי
יודע, בטח יש להם שם גם מכוניות וספינות ורק אצלנו..." קטעתי
אותו באמצע ואמרתי: "מורנו אתה מטומטם". הוא צחק והבטיח לי
שיום אחד גם אני אראה סוף סוף את האמת הנוראית בנוגע לחברת
קינדר. אחר כך ארי ניסה לחשוב איזה דברים נוראיים יקרו לבחורה
שנשארת לבדה בבית בערב יום שישי השלוש-עשרה כדי לראות סרטי
אימה, אבל אני אמרתי לו שצריך לחשוב מה יקרה לאיש הזאב המסכן
שינסה להסתבך עם החברה שלי. זה הזכיר למורנו את הפעם שבה חטף
ממנה ברכיה ממש כואבת לאחר שכינה אותה "מפליצה מהכוס". ואז
כולנו החלטנו שסרט האימה הכי טוב אי פעם זה 'אות משמיים',
ואולי 'מגרש השדים' היה לוקח אם לא היה את הקטע המייגע הזה של
רבע השעה בהתחלה עם הכומר שמסתובב בעירק. מורנו חשב שאם אנחנו
כבר עוסקים בהפחדות אז כדאי להזכיר מה עשינו לאישה המסכנה ההיא
אז בהרצליה, זה הצחיק את ארי אבל אני פשוט השתתקתי וחשתי
בחילה. אחר כך הזמנתי אותם לארוחה אצלי בבית ביום שני בערב כי
ארי התלונן שהם לא רואים מספיק את החברה שלי ומורנו אמר שהוא
הרגיש אותה מספיק. אותי זה הצחיק.

בערב היא אצלי, מגיעה עייפה כמו תמיד. נשכבת על המיטה ואין לה
כוח לכלום, היא אומרת שהיא רוצה למות. "מה יצא לך מזה?" אני
שואל והיא עונה ש"כלום, אבל אולי עדיף לא ממש למות אלא רק
לשנות פאזה". שאלתי למה היא מתכוונת והיא אמרה: "'מי מפחד
מהשכן ממול' גרם לי לחשוב קצת, אני רוצה להיות ערפדית". "זה
נראה לי די מדכא", אמרתי. "לא, לא מדכא בכלל, כל בני האדם בסרט
היו כל כך קטנים ומשעממים אבל הערפדים..." היא קמה מהמיטה
ופרשה ידיים למעלה, "הם כולם היו כל כך מלאי סטייל, בילו את
חייהם עם יין, מוזיקה ואורגיות, הנאה צרופה!" אני מזכיר לה שזה
רק סרט והיא אומרת: "זה חוזר על עצמו בכל ספר, בכל סרט שנעשה
עליהם, זה כבר לא סרט. אתה הרי יודע שהמציאות מעוצבת בידי מה
שאנחנו חושבים עליה. אני רוצה להיות ערפדית".

אנחנו שוכבים רק פעם אחת באותו לילה. היא לא רוצה יותר מזה,
היא אומרת שיותר מדי סקס הורג את היצר. אז אנחנו סתם שוכבים
אחד ליד השנייה ואני משתדל מאוד להלחם בזקפה שלי. "אני רוצה
שתבטיח לי", היא לוחשת, "שאם תהפוך לערפד יום אחד אז תהפוך גם
אותי, אני רוצה לחיות לנצח". "קודם אמרת שאת רוצה למות", אני
מזכיר לה, והיא לא עונה, אחר כך היא מדליקה סיגריה ואני פותח
חלון כדי להיפטר מהעשן. "אם אני אהפוך לערפדית לפניך אז אתה
רוצה שאצרף אותך?" "תעשי מה שבא לך", אמרתי.

למחרת היא מתקשרת אלי לעבודה: "תקשיב רק רציתי להרגיע אותך,
כשאהיה ערפדית אני לא מתכוונת לחסל אנשים חפים מפשע, רק אנשים
מעצבנים". אני עונה לה בצחוק שאינו מאפיין במיוחד את רצינותו
האפורה של המשרד: "את מי למשל היית מחסלת?". "את ארי ומורנו"
היא עונה מייד ללא מחשבה שנייה. "למה את רוצה לחסל את החברים
שלי?" אני שואל בזמן שאני מנסה לפענח את בליל המספרים המציפים
את מסך המחשב שמולי. "אלה לא חברים, אלה שני טמבלים שמתעלקים
עליך כי יש לך מספיק כסף כדי לקנות להם בירה, הם מחזיקים אותך
במקום, עדיף לך בלעדיהם". "אבל..." "אל תגיד לי אבל, הם שני
סוטים שיכורים, אל תגיד לי שלא מגיע להם למות, אתה זוכר מה הם
גרמו לך לעשות, נכון?" "מה הם גרמו לי..." "כן, אז כששלושתכם
חיכיתם לאישה המסכנה ההיא מחוץ לבית, כשארבתם לה ברכב, אתה
זוכר, נכון?" "כן, אבל...".

היי... הנה היא יוצאת... אתם מוכנים? היי גברת! כן, את! את
שמחה עכשיו?! את מאושרת שהבן שלך רצח ראש ממשלה?! הבן שלך נרקב
בכלא! ככה חינכת אותו יא זונה?! אני מקווה שהוא לא ישתחרר
לעולם ומצידי שיכלאו גם את כל המשפחה שלך! היו צריכים להוציא
את כולכם להורג! היי לאן את בורחת?! קשה לך לשמוע את האמת?!
אבל להרוג זה קל הא? להרוג זה קל! לאן את בורחת?!

"נו, אתה זוכר איך גררו אותך ואתה בכלל לא רצית להיות חלק
מזה?" אני מתחיל לחוש שלא בנוח. "כן, את צודקת, הם צריכם למות,
הם אפילו לא יודעים איזה ראש ממשלה נרצח בכלל". "בדיוק!" היא
צועקת. "לפחות אם הייתה להם איזו הבנה בנושא! אבל הם סתם חיפשו
סיבה להציק, כמו שהם כל הזמן מחפשים סיבות, ואחר כך מורנו פלט
את זה לידי כאילו זה בסדר ובכלל לא אדיוטי ואתה הרגשת כל כך
נבוך מזה שאני יודעת מה עשיתם. היית כזה חמוד שסיפרת איך
שיכנעו אותך לזה, רציתי לאכול אותך". "חמודה", אמרתי לה, "אני
אוהב אותך צינית וממורמרת אבל אני בהחלט חייב לסיים". "רק תגיד
לי אם אתה איתי". "איתך במה?". "בלחסל אותם". "אבל אנחנו לא
ערפדים". היא שותקת מספר רגעים ואז אומרת: "בינתיים".

"לא אכפת לי לוותר על אור השמש", היא אומרת כשאנחנו יושבים
בלילה על ספסל בגן הציבורי. אני שואל למה היא מתכוונת. "מה אתה
לא יודע? אור שמש הורג ערפדים, בגלל זה הם יוצאים רק בלילה".
"כן שכחתי, תקשיבי אני.... כבר יומיים אני שומע רק על ערפדים
כל הזמן...". "אוי אתה חתיכת אגואיסט, אתה לא יכול לשמוע על
החלומות שלי? אני כל הזמן צריכה לשמוע את התוכניות שלך לגבי
הקריירה שלך בבנק". זה מרגיז אותי כי אני לא מצליח להיזכר בפעם
האחרונה שדיברתי איתה על העבודה שלי ואני בכלל לא מעוניין
לגרור את העבודה הביתה, אבל אני לא אומר לה כלום כי אני יודע
שהיא לעולם לא מפסידה בויכוחים. "אני בסך הכול רוצה לשתף אותך
בחלום שלי", היא אומרת עכשיו בקול מתוק של אחרי מלחמה ומתקרבת
לאט לאט אל האוזן שלי. "אני רוצה שנהיה ביחד לנצח, טובעים בדם
של אחרים, אתה יודע מה זה יעשה לחיי המין שלנו?" - "ערפדים
מזדיינים?" - "בטח שכן, אתה לא יודע? ערפדים הם הרומנטיקנים
הגדולים ביותר בעולם, כבר סיפרתי לך על האורגיות". "אם את כל
כך רוצה אורגיה אז בואי נעשה את זה עכשיו בזמן שאנחנו חיים,
למה שלא נצרף את אחת החברות שלך?" היא נותנת לי סטירה מצלצלת,
קמה והולכת.

טלפון מעיר אותי בשלוש לפנות בוקר. "חמודה?" "אל תקרא לי
חמודה, אתה מקשיב? אני יודעת מה נעשה לארי ומורנו, מה שנעשה זה
שנשחק איתם בערפד טוב וערפד רע, אתה יודע. כמו בסדרות
האמריקאיות שהם משחקים בשוטר טוב ו..." - "תקשיבי, השעה שלוש
לפנות בוקר, אני חייב ל..." - "ואז, אחרי שנשגע אותם ונגרום
להם להודות בזה שהם שני בטלנים מטומטמים שבגיל 25 עדיין לא
מצאו עבודה נורמאלית, אנחנו נשרוף להם את האצבעות, ואחר כך
נעקור להם את העיניים, ואז נשתה להם ביחד את הדם ,ואז נזדיין
בתוך הדם שלהם, ואחר כך נעשה על עצמנו ציורי גוף אדומים, נצלם
את עצמנו, נשלח את זה לתחרות לאמנים צעירים ונזכה בפרס הראשון
על חשבונם! חה חה!" - "מותק..." - "מה?" - "אחרי שנטשת אותי
בפארק היום אז נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי קצת חומר על ערפדים".
"יופי, אני שמחה, מה מצאת?" "מממ... תראי, אני לא יודע איך
לומר לך את זה אבל ערפדים לא משתקפים במראות. מה שגורם לי
לחשוב שאולי הם גם לא ממש יכולים להצטלם". שתיקה. "מותק את
שם?" - "אני אחזור אלייך עם זה", היא מנתקת.

"בוא נרעיל אותם", היא אוחזת בבקבוק אצטון קטן. "אני לא רוצה
ללכת לכלא", אני עונה לה וממשיך לקצוץ את הירקות. ברקע יש דיסק
של דפש מוד, שזאת הלהקה שאני והיא הכי אוהבים בעולם. היא מכנה
אותם "טיפש מאוד" ולמען האמת זאת אחת הסיבות שהתאהבתי בה,
אהבתי את הבדיחה הקטנה והטיפשית הזאת. "אני לא מאמינה שאתה
מבשל בשבילם עכשיו", היא לוחשת. "את אומרת את זה כאילו שהם
מתעלקים עליי, אני הזמנתי אותם, אני אוהב לבשל". "עזוב, אתה לא
תבין". ארי ומורנו יושבים מול המסך ועושים קולות קופים כל פעם
שבחורה בעלת מראה סביר מבצבצת לה לרגע.
לאחר שהתנור מודיע לנו שהפשטידה מוכנה אנחנו מתיישבים לשולחן.
ארי אומר: "וואי אחי זה טעים, נראה אני הולך להטיל גוש גדול
אחר כך". אני מבט בפניה ואני רואה את הזעם, היא שונאת שיחות
שירותים ליד השולחן וזה גם לא עוזר כאשר מורנו אומר לה שיש לה
מזל שהחבר שלה מבשל ככה. ארי אומר: "אם כבר דיברנו על פעולות
מעיים, עלתה לי מחשבה לפני כמה ימים", ומורנו אומר: "כן, כן,
ספר להם...". אני יודע שכדאי להפסיק אותו אבל אם אני אומר שאני
רוצה להפסיק אותו כי זה מטריד אותה אז היא בכלל תתעצבן, היא לא
אוהבת למשוך אליה את האש. ארי ממשיך: "אתם מכירים את התוכנית
'גידי גוב הולך לאכול'? אז חשבתי שצריך לעשות גם תוכנית
קונטרה: "דוב'לה גליקמן הולך לחרבן". אני נקרע מצחוק וגם
מורנו. אבל היא אינה מעלה אפילו חיוך אחד על פניה. "אתה מקשיב?
זה יהיה משהו כמו: לנוסעים לצפון בתקופת האביב מומלץ לעצור בתא
השירותים של משפחת יקותיאל במושב פקה פקה, במקום מוצעים
לאורחים שני גלילי נייר טואלט תלת שכבתי, מטהר אוויר ועיתון
יומי. מומלץ להגיע בשעות בין הערביים כיוון שחלון השירותים
פונה מערבה ואור דמדומים ענוג מציף את התא..." היא קמה מן
השולחן בזעם והלכה לחדר שלי, ארי ומורנו ההמומים הביטו בה
הולכת ושתקו ואז הפנו את מבטם אלי: "מה קרה לכוס המפליץ? הכל
בסדר?" אני אומר להם לסתום והולך אחריה. אני דופק על הדלת, היא
פותחת לי ונותנת לי להיכנס, לאחר שאני בפנים היא נועלת את
הדלת. "בוא נרצח אותם, בבקשה, אני שונאת אותם כל כך". "אני לא
רוצה שתרצחי את החברים שלי, אבל נו באמת, תחזרי לעולם המציאות,
את לא יכולה להרוג אף אחד". "כן, אני כן. דברים קורים בעולם,
גם אני יכולה לגרום לדברים להתרחש". "אני לא רוצה שתהרגי אותם,
הם חברים שלי, הם מצחיקים אותי ואני אוהב אותם". "כבר שכחת מה
הם גרמו לך לעשות הא?" "לא שכחתי כלום, אלא שאת לא יודעת הכל".
"למה אתה מתכוון?" "כלום, אני פשוט... הם לא שיכנעו אותי
לזה... אני הייתי חלק מזה, בסדר? פשוט הרגשתי נבוך ולא רציתי
שתכעסי עלי אבל גם אני הייתי חלק מזה, טוב?" אני אוחז חזק
בכתפיה ועומד מולה. "אז עכשיו את רוצה להרוג גם אותי? עשיתי
טעות, כולנו פשוט עשינו טעות". היא מחבקת אותי: "אני מצטערת,
לא התכוונתי לפגוע בך". אני שוקל להציע לה לחזור לשולחן כאשר
ברך קשה ומהירה משלחת כאב עמום ואפוקליפטי באשכיי, אני נופל על
הרצפה. "שלא תעיז לשקר לי יותר לעולם, הא מותק? יאללה בוא
לשולחן" היא יוצאת מהחדר, משאירה אותי שם, מתפתל מכאבים. אני
מאוהב.

בעקבות חלק מהתגובות שקיבלתי ממש חשוב להבהיר שזהו אינו
סיפור אוטוביוגרפי, המספר הוא לא אני וחברתו היא לא חברתי
האמיתית.