עומד על הקצה ומביט. מביט למטה וחושב. מביט למעלה וחושב. לוקח
שאיפה עמוקה. מרים את הרגל ונעמד ככה, עיניים עצומות, ידיים
פשוטות לצדדים, רגל אחת על הריצפה והרגל השניה באוויר, כמו
חסידה, וחושב. כמה קל זה לעשות את חצי הצעד קדימה, לזרוק הכל,
ולשכוח מכל הצרות. לא יהיו יותר כאלה שיכנסו לי לחיים.
הבחירה האולטימטיבית, בלי שאף אחד אחר יחליט בשבילי, ההחלטה
שלי.
אל מול עיני העצומות עומדת לה תמונה, אבל התמונה מטושטשת. אני
מתרכז בה ומגלה שהיא מורכבת מהמון המון תמונות אחרות. תמונה
אחת, של ילדה מדהימה שאמרה לי שהיא מאמינה בי ושהיא יודעת שאני
יכול הכל. תמונה שניה של נער עם שני פסים על הזרוע שאומר שככה
זה החיים וזה מה שיש.
תמונה אחרת של אישה ואיש אחד ונער שאומרים שאם כואב ואם לא
רוצה אז לא להכריח את עצמי, לא חייב כלום לאף אחד.
ועוד עשרות תמונות כאלה, כל תמונה מושכת לכיוון אחר, תמונה אחת
מושכת קדימה ואחת אחורה אבל ביחד הן יוצרות שיווי משקל ביזארי.
שיווי משקל שמונע ממני ליפול, כזה שישאיר אותי עם ההחלטה לבדי,
בלי שום דבר שימשוך לכיוון הנכון.
והשקט מסביב רועש, הוא רועם ופוגע בי פתאום בעוצמה כזאת, מהמם
אותי. הוא כל כך חסר לי כאן ועכשיו. לשאוף לתוכי את השקט הזה
זה כמו חלום שהתגשם פתאום. אבל אז אני שומע קול, קול מוכר
שמנסה לגרור אותי חזרה למציאות. קול שמחזיר אותי לכל הבלאגן של
היום יום. מוצא את עצמי חזרה ברעש, חזרה בלרוץ, וחזרה לאי
וודאות.
ואחרי כל זה עדיין אני על הקצה. נמשך קדימה, נמשך אחורה ולא
יודע. לא יודע אם להחזיר את הרגל, להסתובב ולחזור או שמא עליי
לצעוד הלאה, להגיד שלום לכולם ולצעוד אל מעבר לקצה!