מהרגע שקמתי אתמול, הן עדיין זורמות, פשוט זולגות ויורדות. בלי
יעד מיוחד, בלי כיוון מוגדר, פשוט יורדות מהעיניים וזורמות, אל
האף, אל הלחיים, לכל כיוון אפשרי.

ואתם שניים בחייכם ושניים במותכם, בחייכם בלתי נפרדים הייתם
וכך גם במותכם. שניכם נח"לווים, אחד בהווה ואחד בעתיד, שניכם
ביחד.
נסעתם לאותה מסיבה, יחד, שניכם. וחזרתם. שניכם. ונהרגתם,
שניכם...
ונקברתם, אחד חייל, שני אזרח. אבל אלה, שנכנסו לבית הקברות
להלוויה של דור, לא יצאו אלא אחרי ההלוויה של ברוך.
והאנשים- עשרות, אם לא מאות של אנשים. כולם בוכים עליכם, כולם
עצובים על מותכם וכולם המומים. המומים שהלכתם, המומים מהבכי
ועוצמתו, אבל בעיקר המומים מהעובדה, שלא תחזרו יותר.

השארתם המון אחריכם, המון חוויות, המון זכרונות. הדבר שהכי
ייזכר אחריכם זה האנשים, האנשים שהשארתם לבד, שיזכרו אתכם לעד:
חברים, חניכים, ידידים, קרובים והורים, משפחה ושותפים לחיים.
כל אחד ואחד מאיתנו שותף לאיזשהו חלק מהחיים שלכם, לכל אחד יש
מקום בלב שלכם. ואתם איכשהו הצלחתם לדאוג לכולם ולתת לכל אחד
תחושה כאילו הוא הדבר הכי בעולם בשבילכם.

פתאום כל הצרות האחרות וכל שאר הדברים נראים כל כך קטנים וכל
כך פעוטים. כל הריבים הקטנים עם האנשים פתאום נראים כל כך
קטנוניים וכל כך לא רלוונטיים.

פתאום הכל מתגמד והכל נכנס לפרופורציה.

מתגעגע אליכם, דור וברוך.


23.05.04