הוא היה גבוה, ואפל,  וזר. בעיקר זר.
והיא - כל הגברים שהכירה בחייה מעבר לשלום שלום החפוז הזה מעבר
לדלפק, מעבר לחיוכי התודה הקטנים על הטיפים שעברו קצת את עשרת
האחוזים - כולם היו מהמרים. איכשהו תמיד הצליחה למשוך אליה את
כל הטפוסים האלו, קצת מפוקפקים, עוויתות קטנות בזוויות
העיניים, מבט חודר כזה, אפל גם מתוך העיניים הבהירות ביותר.
מהמרים על משחקי ספורט, בלוטו, על סוג המכונית הבאה שתעבור
ברחוב, על צבעה, ועליה - עליה. עליה.
כולם הבטיחו לה שזהו ודי, שהם גמרו עם המשחקים. אחד אחרי השני
היתה לוקחת אותם לדירתה, מפנה להם מקום על המדף מעל הכיור,
במיטה שלה, בלב שלה, ואחד אחרי השני היו מפסידים אותה בהימור
המתמשך שלהם, ורק מקומה בכל החלקים בדירה היה מצטמצם מפעם
לפעם, מלילה נטול שינה לבא אחריו, ממשמרת למשמרת, הם לקחו לה
את השנים הכי יפות והיא נתנה. נתנה כל פעם מחדש. צוחקת עם כולם
- אני צריכה להירשם לתור להשתלות לב. מרוב סדקים הלב שלי יפסיק
לעבוד עוד מעט.
אבל בפנים - אתם יודעים טוב מאד מה קורה אצלה בפנים.

וגם איתו, אותו הדבר. למרות כל הסימנים. למרות הידיעה הברורה
שגם הוא מהמר - הוא בא אליה, גבוה ובהיר, מעיל עור ארוך מחביא
גוף רזה מדי, צלקת קטנה יורדת מהנחיר הימני, תפורה ברשלנות,
אולי בבית.
הביט בה, ביקש לשתות ונשאר. לקחה אותו אליה הביתה. והיא - היא
כל כך רוצה להגיע רחוק, לעוף, מרימה ידיים כדי לגעת בשמיים.
הוא - היא יודעת בלי שתכיר אותו בכלל - הוא מרים ידיים רק כדי
להכנע, ולאנשים כאלה - להם אי אפשר להחזיק את היד. את מחזיקה
להם את היד ואת נכנעת יחד איתם.
בבוקר - בשעה מוקדמת מדי היא קמה, הוא כבר לא שם. המעיל נעלם
מן הקולב ליד הדלת. בלי פתק, בלי כלום. לפחות, היא אומרת
לעצמה, לפחות לא לקח שום דבר שלא שלו.
שום דבר חוץ מעוד חתיכה קטנה מהלב שלה. כמו טבלת שוקולד גדולה
הלב הזה, וכל אחד עובר, שובר חתיכה וממשיך הלאה. בסוף, היא
יודעת, תשאר לה רק העטיפה.
שותה קפה של בוקר בלי חלב, מנקה את שאריות הלילה מהרצפה
ומהשולחן בסלון, שופכת מאפרה גדושה לפח האשפה מתחת לכיור. הוא
לא השאיר לה כלום, אפילו לא צחוק קטן של אושר, או של רחמים
עצמיים. כמו כל המהמרים לפניו - הוא מחפש את הקלף הבא, זה
שאחריו לא יצטרך לשלוף קלף נוסף לעולם. הוא מחפש את האושר הזה,
והיא מקווה שימצא אותו, השאיר לה מוות קטן ורצון אחר.
היא יושבת, הקפה השני של הבוקר, עדיין בלי חלב, סיגריה ארוכה
שהוצתה וכמעט לא עושנה בין שתי אצבעות (צפורן אחת נשברה אתמול
בדיוק לפני שהופיע שם, על הבאר) - היא נזכרת בהוא, בהימור
הגדול מכולם, יושב על אדן החלון שלה ואומר לה מילים יפות, אומר
לה - את, את היחידה שעשתה לי משהו, היחידה שגרמה לי אי פעם
לרצות להשאר במקום אחד, האהבה שלך, החום שאת מפיצה, הבית הזה
שאת נותנת לי - הוא מקלט.
מסתכל בה בעיני הדבש האלו שלו, שכל כך אהבה ללכת בהן באיבוד,
שולף את הארנק, מוציא מתוכו לוח רכבות ואומר - אמרתי לך
כשהגעתי, אני נווד. אני לא מכאן.

והזר הזה של אתמול, שנראה היה לרגע שכל כך רצה שתיקח אותו תחת
כנפיה, שתתעלם מחלומותיו ותשוקותיו, מהמר עייף ושחוק, רצה, בלי
מילים, לעשות איתה עסקה, לוותר על חייו תמורת המקלט שתיתן לו,
והיא -
היא היתה מוכנה, אחרי לילה אחד של אהבה,
לילה אחד של אהבה.
ובסופו בוקר אחד של התפכחות.

וברגע הזה, כשסיגריה אחרונה מהקופסה מוצתת ביד רועדת, היא
מבינה שהיא המהמרת. היא החוזרת שוב ושוב אל אותו קאזינו גדול,
אל אותו שולחן דהוי, אל אותו דילר - רק הלקוחות משתנים.
אני אפגוש אותה יום אחד, לגמרי במקרה, היא תחכה בתחנת רכבת
מתקלפת, אני אחכה לרכבת אחרת, ללא לוח זמנים. נקבע להיפגש על
גשר, לה יהיה קר ולי לא יהיה מעיל.
ומאדן החלון, החום שהיא מפיצה.