את המצבה של סבא שלי ראיתי לראשונה, כשהייתי בת עשר. עד אז אמא
היתה סבורה, שילדים ובתי קברות לא הולכים ביחד. היא ואבא היו
הולכים יחדיו כל שנה לאזכרה של סבא ומשאירים אותי בבית עם יעל,
אחותי הגדולה. לקח לי די הרבה זמן להבין שסבא לא יחזור. כך
לפחות זה נראה אז. כשחזרתי מהגן, בת חמש, אולי קצת יותר, ראיתי
לפתע את דוד יוסי בכניסה לבית. ועדיין לא הבנתי מה קרה. בבית
היו המון אנשים שלא הכרתי, אבל היו גם דודה דינה והשכנים, ברכה
ודויד, שעמדו והתלחשו זה עם זו. ופתאום בן דוד שלי ערן הגיח
מאחורי ומשך לי בצמה. גם אמא היתה בבית, יושבת על שרפרף בסלון
ובוכה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה עד אז וגם אח"כ לא ראיתי
אותה בוכה הרבה. כמעט אף פעם. אח"כ מישהו נתן לי לשתות מיץ פטל
במטבח ואמר לי שאמא עצובה, כי סבא לא יחזור יותר. לא כ"כ הבנתי
למה סבא לא יחזור. הרי כשביקרתי אותו עם אבא בבית החולים, הוא
ממש לא נראה מאושר שם, אז מה פתאום הוא לא חוזר?

אבל לא שאלתי אף אחד. כולם נראו נורא עסוקים. חוץ מבן דוד שלי,
שמשך אותי לחדר שלי והראה לי את האולר החדש שאבא שלו, דוד שלי,
קנה לו. אח"כ אבא בא ואמר לי שכולם הולכים עכשיו ללוויה של סבא
ושאני נשארת בבית עם ערן. התחלתי לבכות. לא בגלל סבא. עדיין לא
הבנתי מה בדיוק קרה לו, אלא בגלל ששוב התיחסו אליי כמו
לתינוקת. אפילו את יעל אחותי הגדולה לוקחים ורק אני נשארת
בבית. ערן הבטיח לי שנעשה חיים משוגעים ביחד, אז קצת נרגעתי.
אח"כ כולם הלכו ונהיה מין שקט כזה. ערן הדליק טלויזיה וצפה
בסדרה באנגלית ולא הבנתי כלום. ואחרי ששאלתי אותו אולי עשר
פעמים מה קורה, במקום להסביר לי, הוא רק נזף בי: "שקט. עכשיו
תהיי בשקט. את בכלל צריכה להיות עצובה עכשיו. סבא מוטי מת". אז
הלכתי לחדר ובאמת נהייתי עצובה, כי הייתי לבד, בלי אבא ואמא
ובלי יעל, או ערן- שישחק איתי. שיחקתי קצת עם הבובה, שסבא מוטי
קנה לי ליומולדת. סיפרתי לה שסבא לא יחזור יותר ושהיא צריכה
להיות חזקה, כי ככה שמעתי את ברכה ודויד אומרים לאמא. רציתי
להגיד להם שאמא אולי חזקה, אבל אבא הרבה יותר חזק ממנה ושתמיד
כשצריך להרים משהו כבד, אמא קוראת לו, אז הוא בטח יעזור לה גם
עכשיו. אבל שתקתי.

אחרי זמן, שנראה לי אז כמו נצח, כולם חזרו הביתה. אבא ודוד
יוסי התפללו יחד עם כולם בסלון. ואח"כ לאט לאט הסלון התרוקן
ואמא נותרה בו יושבת, אדומת עיניים. ימים אח"כ היא עוד הסתובבה
בבית חסרת מנוחה, מסדרת שוב ושוב את חדרו של סבא, כאילו עוד
מעט הוא יחזור. ואני התגנבתי מידי פעם לחדרו, רק כדי לגלות
שהוא ריק, מתיישבת על המיטה הרכה ומצמידה לאפי את פיג'מת
הפלאנל הקרה ומנסה להריח את סבא. עם הזמן זה נהיה יותר קשה.

חמש שנים אח"כ, כשאמא החליטה, שאני כבר ילדה גדולה, ביקרתי
לראשונה בבית הקברות. שורות אינסופיות של מצבות שיש לבנות,
שנראו כמו מבוך אימים. היה יום חורף חמים ואני קטפתי זר של
סביונים במיוחד לסבא והנחתי בזהירות על מצבת השיש, שאמא ניקתה
היטב. אמרתי לאמא שאני מתגעגעת לסבא ואמא רק הידקה את ידיה על
ראשי ושתקה. נזכרתי איך בחורף האחרון, לפי שסבא נפטר, הוא היה
לוקח אותי בימי חורף שמשיים לשדה שמאחורי הבית של דניאל, לפני
שאבא של דניאל בנה שם את הבית החדש, והיה מראה לי את כל הפרחים
ומלמד אותי איך קוראים להם. היו שם סביון וחרצית צהובים וטופח
סגול, שאהבתי נורא, ומקור החסידה, שסבא לימד אותי איך לשים
אותו על החולצה ולחכות שיחוג ברוח כמו שעון. לפעמים גם יעל
היתה מצטרפת אלינו, עד שהיא החליטה, שהיא כבר גדולה מדיי לשחק
איתנו. וכשהיינו רק שנינו, סבא היה מתיישב על האדמה הלחה
ומושיב אותי עליו ומספר לי איך היה לוקח את אמא, כשהיתה קטנה,
לטיולים בשדות יחד עם דוד יוסי. אח"כ הוא היה משתתק והיינו סתם
יושבים ככה בשמש החמה וריח הפריחה המתקתק באפינו.      
 
ושנים אח"כ נהיה שוב מול המצבות, ביום חורף שמשי עליז ומתריס,
אני ואבא. וננקה היטב את המצבות של סבא ושל אמא ונניח על כל
אחת מהן זר של חרציות צהובות-כתומות. ואבא יספר לי שהוא חלם
בלילה על אמא ודיבר איתה. ואני אשתוק ואחלום בהקיץ ואראה אותם
יחד, סבא ואמא, יושבים בשדה של חרציות וסביונים, אמא על ברכיו
של סבא ושניהם רוכנים מעל קן של נמלים מתבוננים בריכוז. ושמש
חורפית מחממת את גבם. וידו של אבי על כתפי תעיר אותי מהרהורי
וכשנשוב הביתה, אתגנב לחדרו ואמצא בארון את השמלה הסגולה
המנוקדת ואצמיד אותה חזק לפני, מנסה ללא הצלחה לחוש בריח העדין
של הלבנדר, שכבר מזמן התפוגג.