שוכב על גג הבית, הבניין ההרוס בשכם, עד אתמול גרה פה משפחה,
האב נהרג באחד הקרבות האחרונים. מזלו הרע זימן אותו לבית של
השכנים שחטף פגז של טנק והוא הלך רק להביא מהם קפה. עכשיו
השכנים כבר אינם, או שאולי הם כן נמצאים, דוממים מתחת להריסות.
האם וילדיה גורשו אל תוך הכרך.
המואזין של הבוקר הסתיים לפני זמן מועט ואני ער כבר מהמואזין
האחרון של אמש. צופה בבניין שממול דרך חור הכוונת, העין שלי
כבר כואבת ובטח די כחולה, לא מתוכה אלא מסביב. אנחנו מחפשים שם
בתוך חלונות הבניין החשוכים חוליית מחבלים. המודיעין בטוח שהם
שם באחת הקומות, אני רואה רק ילדים מעיפים עפיפון על הגג.
עפיפון בצבע אדום חזק, שרוצה להתנתק מהחבל שאוסר אותו, הוא
מרגיש כלל לא שייך לאבק האפור-לבן שנישא ברוח המזרחית או לירוק
של הטנק שעובר כל מחצית השעה בציר שמתחתיו.
מעלי עומד חייל עם משקפת צבועה בצבעי הסוואה, מחפש מטרה באופק
או דמות בתוך החלון הכהה, אולי איזו יד עם בקבוק בוער שמחכה
שהטנק שוב יעבור, הוא רוצה להסתלק מהקרת הזו לאוכל של אימא,
לכרית, לריח הכביסה הנקייה, "מה איבדתי כאן?" הוא שואל את עצמו
והמשקפת נעשית לו כבר כבדה. וגם אני מרגיש לפתע דחף חזק מתוך
העצמות לרדת מגג הבניין וללבוש סמרטוטים - להיות צעיר בכמה
שנים ולטפס על ההוא שממול, לשחק עם הילדים בעפיפונם האדום,
לאחוז בו חזק כאילו הוא הסיבה שלי לחיות, התקווה שלי שיהיה טוב
ושלא אצטרך לחשוש מירוקי מדים ושחורי פנים עם רובים שיבואו אלי
בלילה וייקחו אותי מביתי.
הבזק של אור אדום תופס את עיני, ידיי העייפות מתעוררות ומהדקות
אחיזתן בנשק. פיצוץ חזק מרעיד את הבניין, אחי לנשק כבר אינו
עומד מאחורי עם המשקפת, אני מביט לאחור, רואה הרבה עשן אפור,
הוא שוכב על הרצפה, רגלי שותתת דם, אני שומע קולות ירי הנעים
לעברי, מזעיק בקשר חילוץ. מביט שוב על הבניין, הגג המבוטן
והמרובע ריק מאדם. אני יורה, מתאמץ לכוון אל החלונות בקומה
השלישית אך הכאב מציף אותי ומשתק את רגלי ואני לא מסוגל להתרכז
במטרתי. פגז של טנק מרעיד את הבניין שממול ואחריו פגז שני
ושלישי. הם ממוטטים את הקומה השלישית, ידיי שומטות את הנשק
למרות שהראש אומר להן לאחוז. אני מזיע וקר לי, ראשי מסתחרר,
שומע צליל של מסוק גבוה גבוה מעלי, עמעומו מתחזק ועיניי נעצמות
לאיטן, האבק נכנס אל בין שפתי וחודר אל תוך חוטמי. אני משתעל,
נחנק, נרדם, חולם על אי קטן עם אננס וקוקוס, מים שקופים של
לגונה וסירה עם דייג מחייך, מרוצה מהשלל במכמונתו. החמה
מאחוריו שוקעת באופק לאיטה מורחת, צובעת את המים בורוד אדמדם
מסרבת לעזוב ו... דקירה חדה בירך מפיחה בי רוח, החובש המוטס
מחייך חצי חיוך, היום הוא איבד רק שני חיילים וזהו, המסוק
מתרחק והשמש ממהרת, בורחת למקום אחר. מהמסגד בקצה העיר מתנגן
לו שוב המואזין כאילו דבר לא השתנה מקודמו ולא ישתנה כשיבוא
אחד אחריו, ועיניי מבחינות לפתע בעפיפון אדום מרחף בין העננים
הלבנים, נוסק הוא למעלה, מחפש את אשר איבד, מתרחק מהעיר כמונו,
נעלם.

מקץ שבעה ימים על צלף בקלות לא מוותרים, על גג אחר בכפר אחר,
שוב בניין ממול, המואזין ברקע מתנגן וערבייה טובת מראה חוצה את
ציר העפר המאובק, על הגג הילדים משחקים, צוחקים כאילו הם בסרט
מצויר, מעיפים עפיפון סגול לא אדום ורוצים רק לנשום ולהעיף גם
מחר את העפיפון.