יש את הימים השחורים האלה, כמו היום.
יש את הרגעים שזה סיוט, אפילו שזה חלום.
יש את האנשים שאתה כל כך אוהב,
שבימים האלה גם הם לא שמים לב,
כמה קשה, כמה עצוב, כמה כואב,
כמה אין עוד כוח ואיך עולמי חורב.
יש את הימים האלה שאפילו ששוב אתה איתי,
אני כל כך מפחדת שזה לא אמיתי.
ואז באות נקיפות המצפון,
שאולי אני זאת שמפרה את האמון,
כי עד שסוף סוף יש משהו טוב,
אני מפחדת שזה יגמר בקרוב.

העבר חרוט בי, הוא לעולם לא ישכח,
לנצח אזכור את מה שנתת ומה שתיקח,
את מה שתבטיח ומה שתקיים,
וכמובן את אותו רגש מאיים,
שגרם לי להיות מישהי אחרת,
שגרם לי לזכור את כל מה שאני זוכרת.
שגרם לי לשנוא את עצמי כל כך,
שגרם לעבר לא להישכח.

החלום שלי התגשם, וככה הוא התנפץ,
כשגיליתי שזה לא כזה נוצץ,
כשהגשמת את חלומי בדרך שונה,
אחרי שחיכיתי יותר משנה.
שוב אתה נותן את כל מה שאני יכולה לבקש,
אבל אני עוד מחכה לשמוע אותך לוחש,
אומר בסוד, אפילו שאין אף אחד,
שאתה איתי, שאני כבר לא לבד.
שגם אתה מרגיש משהו מיוחד,
ואז תחבק אותי ולא תעזוב לעד.
וסוף סוף תהיה לי את ההזדמנות להגיד,
שגם אני אהיה איתך לנצח, לתמיד.

העבר חרוט בי, הוא לעולם לא ישכח,
לנצח אזכור את מה שנתת ומה שתיקח,
את מה שתבטיח ומה שתקיים,
וכמובן את אותו רגש מאיים,
שגרם לי להיות מישהי אחרת,
שגרם לי לזכור את כל מה שאני זוכרת.
שגרם לי לשנוא את עצמי כל כך,
שגרם לעבר לא להישכח.

מה שאני הכי שונאת בימים האלה הם הלילות.
הלילות שאין בהם תשובות, רק שאלות
עד מתי עוד תאהב? אתה בכלל אוהב? ואיך,
איך תמיד אתה כאן כדי לעזור, אתה תמיד תומך.
באותם לילות אני לא ישנה,
רק משחזרת את מה שהיה לפני שנה,
חושבת על איך עזבת ועד מתי תישאר,
נזכרת בעוד רגע מפעם ומקווה שגם אתה זוכר,
בודקת כל צעד שעשיתי ולא בטוחה,
אם הדגשתי מספיק שאני לעד שלך.
ובסוף מחליטה שמותר לי לטעות ולהיות קצת שונה,
סך הכל ככה זה כשזו אהבה אמיתית ראשונה.