הוא חיבק אותה בעדינות. "את מרגישה את זה?" הוא שאל.
"כן..." היא ענתה "אבל אתה לא באמת שם. אני סתם מדמיינת את
זה." הוא חייך. "לא...הפעם אני באמת פה. אני אמיתי."
היא דחפה אותו הצידה והתרחקה. "לא אתה לא! זה הכל בדמיון שלי,
אני סתם חולמת את זה!"
הוא התקרב אליה שוב והחזיק את ידה. "בטח שאני פה. את יכולה
לראות אותי, את יכולה להרגיש אותי, אני נמצא פה מולך, את לא
צריכה לפחד."
"לא... אני מדמיינת... לא, אני בעצם חולמת את הכל. עוד מעט אני
אקום ואכין לי קפה." היא חייכה ויצאה מהחדר.
הוא טלטל את הראש שלו. הוא ידע שיש לה בעיות, אבל הוא לא חשב
שזה ישנה במיוחד. כמובן שזה שהיא מכחישה את הקיום שלו הפריע
לו, אבל בשום אופן הוא לא יוותר עליה. הוא החליט שרק קצת זמן,
הוא יגור איתה, ינסה להישאר איתה מספיק, אולי היא סוף סוף
תקלוט שהוא באמת שם, שהיא לא מדמיינת שום דבר.
אבל כל בוקר, כשהיא הייתה מתעוררת מחובקת איתו, היא מיד עזבה
וקמה. בלי להגיד מילה. היא תמיד הכינה רק כוס קפה אחת, ולא
הציעה לו אפילו. כשהיא דיברה איתו היא צחקקה כאילו היא מדברת
עם החתול או עם הקיר. אפילו כשעשו אהבה היא התנהגה כאילו זאת
פנטזיה מטורפת או חלום מיני מוחשי במיוחד, וכל הזמן הזה הוא
ספג את הכל, מסרב להאמין שהיא משוגעת לחלוטין, מתעקש שזה רק
שלב שיעבור עוד מעט.
יום אחד, היא הלכה לפגוש את אחת החברות שלה. הוא בא איתה למרות
שהוא ידע שהיא לא תציג אותו בפניה ותתעלם ממנו לגמרי.
היא נכנסה לדירה איפשהו בצפון העיר. הדירה הייתה ריקה לגמרי,
בקושי היה אפילו צבע על הקירות. היא התיישבה על ארגז בפינה.
"כן... גם אני התגעגעתי אליך..." היא התחילה לדבר. "אני
יודעת... אני חייבת לצאת יותר! אני חייבת לפגוש אנשים!" הוא לא
האמין. היא דיברה עם דמות דימיונית. "אני מתחילה להפחיד את
עצמי, אני חושבת שכדאי שאני אראה פסיכיאטר."
גם הוא התחיל לחשוב ככה.
"כן... אני עדיין רואה אותו... עכשיו אני ממש גרה איתו..."
היא צחקה ממשהו שהחברה הדמיונית אמרה. "אהה כן, רק הלוואי שהוא
לא היה דימיוני, הלוואי שהוא היה אמיתי..."
זה היה, פחות או יותר, מתי שהוא הבין שאין מה לעשות, היא לא
שפויה לחלוטין, וכנראה אף פעם לא תודה שהוא שם.
אבל הוא נשאר.