בחמש בצהריים יצאתי והמתנתי לאמילי. היה קריר בחוץ, ועלים
צהבהבים היו מונחים להם על הקרקע ככמהים שהרוח תגיע ותישאם
באוויר היבש. "הסתיו הקדים השנה, לא?" אמרה אמילי ממרחק, אותו
לא יכולתי להעריך בחמש השניות האחרונות ,שנותרו לי, כשבסופן
נעמדה מולי אותה נערה נמוכת קומה, שזופת עור, בהירת עיניים
ואדמונית שיער כחמה השוקעת בחוף ים הומה אדם בשלהי הקיץ. "כן,
בוודאי" השבתי ללא היסוס בעודי מרכין את ראשי אל הקרקע. "אתה
בסדר? מרגיש טוב? אתה ניראה חיוור". ככה זה כשאתם מביטים היישר
אל תוך עינייה של נערה כה מרשימה. "כן כן, אני מרגיש מצויין...
מעט עייף, אך אל דאגה, הכל בסדר, שנתחיל לצעוד?" מעוז חפצנו
הייתה הבקתה שבקצה היער. היינו נוהגים לבלות שם המון בתקופת
ילדותנו, אמילי שכנה וותיקה, אני מכיר אותה מאז אני מכיר את
עצמי, מאז אני זוכר את עצמי. היינו במעון ביחד, בגן, בבית
הספר, ועכשיו, כשסיימנו את הלימודים- דרכנו נפרדו. אני הלכתי
לדרכי שלי, הצבא קורא לי ומושך כרוח המעיפה ללא רחמים עלים
חסרי אונים, שנשרו בשלכת, ואילו אמילי המשיכה ללמוד משפטים
באוניברסיטה הפתוחה שבעיר השכנה.

"חלמתי אתמול בלילה חלום מוזר" אמרה, כשבמקביל אנו משלבים יד
ביד כדי לא להיתקל בשיחים ושורשים, שנקלעים לדרכנו. "חלמתי,
שאני מגיעה לבקתת העץ הישנה, לבד, ופתאום אני מבחינה בדמות
מוזרה, שלא מפסיקה להתרוצץ בפנים ללא הרף. זה היה מפחיד.
התעוררתי בקפיצה, מבוהלת ומתנשמת כאיילה הבורחת כל עוד נפשה בה
ממלתעותיו של אריה החושק בבשרה הרך". הבטתי בפניה של אמילי,
דמעות החלו זולגות מעינייה. "אין לך מה לפחד, זה בסך הכל חלום"
אמרתי בעודי אוחז בחוזקה את ידה, שהזיעה מרוב שהייתה לחוצה,
בכדי שתרגיש בבטחה. "אני לא חושבת, שאנחנו צריכים לחזור לשם
שוב. אני מרגישה, שאנחנו כבר לא שייכים לשם יותר, שמיצינו את
התקופה שלנו, שמיצינו את המקום הזה". נעצרתי, לא יכולתי להמשיך
יותר לצעוד בעודי שומע את אמילי מסרבת להמשיך וללכת לעבר
הבקתה. "את בטוחה במה שאת אומרת? את יודעת, לפעמים אנחנו
חולמים דברים, שלא קשורים למציאות, ולבסוף, כשאנחנו משתכנעים
מהחלומות הללו, אנחנו פשוט מפסידים רגעים בהם יכולנו להיות
מאושרים הרבה יותר". הוצאתי מהתיק בקבוק מים קרים כדי לשטוף את
הפנים, "צמאה?" שאלתי בעודי לוקח מספר לא מוגבל של לגימות. "לא
תודה, אני לא צמאה, אבל אני רוצה לחזור הביתה" אמרה בעודה
מסתובבת לאחור ומתחילה לצעוד בשביל המתפתל, בו היינו הולכים,
כשהיינו ילדים.

"אמילי, תראי את זה!" צעקתי והצבעתי על עץ אלון זקן ועתיק
יומין, שצמרתו אינה נגלית אלא לציפורי הדרור אשר ריחפו באוויר
הקליל, "בואי, הסתכלי". היא התקרבה מעט, וכשהבינה במה מדובר-
כל פחדיה וחששותיה התפוגגו כלא היו. "אני זוכרת את זה. חרטנו
על זה, כשהגענו לכאן בפעם הראשונה". אמילי ואסף הייתה החותמת
שלנו, חותמת שחרטנו על כל עץ ועץ אשר ניקלע בדרכנו כדי לא לאבד
את הדרך חזרה. "את זוכרת את זה? אני בטוח, שזה נישאר עדיין על
כל העצים בדרך לבקתה" אמרתי תוך כדי הפגת ביטחון עצמי, שהאמת,
אני לא יודע אם היה טמון בי באותו הרגע. "אפשר לבדוק" אמרה,
בעודה מביטה מעלה, אל השמיים הכחולים, הציפורים וצמרות העצים.

השביל המפותל המשתרע בין רגלנו ואותן החתימות אשר חשבתי,
שימשיכו ללוות אותנו בעודנו בדרך לבקתה, כל אותם הסימנים בהם
קיוויתי להיתקל, כל אותה תקווה התבררה כאשליה, כנווה מדבר
בעיני אדם הצמא לגמוע ולו לגימת מים בודדה. עברנו מקומות
משונים, דרכנו באזורים בהם לא דרכנו מעולם וראינו דברים בהם
מעולם לא חשבתי, שאיתקל. ריח טחב לאחר שעתיים של הליכה ממושכת
החל זורם בחלל האוויר, החושך ירד ואפלה שררה בכל מקום אפשרי.
"אני חושבת ,שכדאי שנחזור. אני מתחילה לפחד, וקר לי מאוד" אמרה
אמילי בעוד קולה העדין החל רוטט כמייחל לטיפת תקווה. פשטתי
מעלי את מעילי העבה, ועטפתי אותה כך שלפחות תרגיש בחום. "אני
בטוח, שאנחנו קרובים" אמרתי בעודי מסתכל לכל מקום הנראה חשוד,
כחייל הנמצא בסיכון אותו לא ידע למדוד. "בואי נשב לנוח, נירגע
קצת ונמשיך בדרך". התחלתי לתהות בתוכי האם כדאי לחזור? מאידך,
להמשיך למקום היעד בו כלל לא בטוח, שאבחין? תהיתי, ומחשבות על
דברים איומים החלו מתרוצצות במוחי כעכבר הנואש להימלט מציפורני
חתלתול משועשע. "טוב, בסדר. ננוח" אמרה בעודה מחפשת פינה בטוחה
להתיישב בה, "אתה חושב, שאנחנו נגיע בקרוב?" שאלה בקול
תמים...

עברה שעה, ועוד אחת, וכבר התחלתי לאבד את תקוותי האחרונה,
שנותרה שרירה וקיימת במהלך כל אותו הזמן, מהרגע בו יצאנו לדרך.
רגלנו החלו מתעייפות, האוויר המחניק הקשה על נשימה סדירה,
כשעוד לפני כן הלכה והפכה כבדה יותר ויותר. באותו שלב כבר
הבנתי, שהסיכויים שלנו להגיע למקום בטוח באמצע יער שומם שכזה
הם הריי קלושים ביותר. "עצור, אני לא מסוגלת להמשיך" אמרה
אמילי בעודה משתדלת כפי יכולתה, שלא לאבד את שיווי משקלה.
למראית עין, היה נראה כי היא הולכת להתמוטט בכל רגע. לא
השתהיתי יתר על המידה, ונחלצתי לעזרתה. נשימתה הייתה כשל ארנבת
הנמלטת מפניו של עיט מאיים. "קחי, תשתי. את חייבת לשמור על רמת
נוזלים בגופך, אחרת תתעלפי" אני יודע, שזה לא היה הזמן הנכון
לשיעורים על גוף האדם ועל מערכות הנוזלים שבו, אך הייתי חייב
לשכנע אותה לשתות מאחר ועקשנותה רק הלכה וגברה עם השעות.

רחשים משונים נשמעו מהצד השני של הסלע, מאחוריו התיישבנו כדי
לתפוס תנומה קלה עד עלות השחר, רחשים אותם לא יכולתי לזהות
מאחר והרוח, אשר העיפה את העלים, שרקה וייללה ללא הרף. הרחשים
החלו מתקרבים יותר ויותר. אמילי כבר נרדמה, ואילו אני לא
הפסקתי לקוות, שהרחשים שאני שומע הם לא אחרים מאשר עוד תעתועי
מוח נבזיים הפוקדים אותי. הסטתי את ראשי אל מעבר לסלע, גרוני
התייבש, עיניי החלו דומעות וגופי קפא כקרחון בן כמאה שנים
המסרב להפשיר.
לא הייתי מסוגל להזיז ולו שריר אחד, אף לא פרק אחד בגופי, שהיה
באותה תקופה בשיאו לאחר אימון מתקדם בבסיס שריון שבצפון הארץ.
כשפגה לה הרגשת הקיפאון, שנמשכה מספר של רגעים, חזרתי ונשאתי
על שתי ידי את אמילי. היא ישנה כה חזק, כך שאפילו אבן קטנה,
שנפלה מאותו סלע וגירדה את מצחה העדין, לא הצליחה להעירה.

התחלתי לרוץ. בעיניי ראיתי את מפקד הפלוגה שלי רץ לפניי תוך
כדי שחוליית מחבלים רודפת אחרינו ומחכה לרגע בו חייל ייפול כדי
לקחתו כשבוי. רצתי כמו מטורף, כאדם שלא ידע מה עוצמתו של אותו
גורם ממנו הוא כה מפחד וחושש. לפתע נעצרתי, לקחתי מספר נשימות
כדי להסדיר את הדופק, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. הוא עמד
כחמישה מטרים ממני, אימתני, גדול, כשריר נוטף מבעד לשיניו,
שזהרו מרוב שהיו לבנות כשלג המכסה בלובנו עיירה שלמה השוכנת
תחת צוק המאיים לרמוסה בכל רגע ורגע. לא פספסתי עוד שנייה
נוספת, סובבתי את גבי אליו, ואל מולי נגלתה לא אחרת מאשר אותה
בקתת עץ, אותה קיוויתי לראות לפני מספר לא מוגבל של שעות. רצתי
אל עבר הכניסה, פתחתי את הדלת, סגרתיה והנחתי את אמילי על אחד
המזרנים, שהיו מונחים שם מזה שנים, אותם לא היה ניתן למנות אף
לא בזוג ידיים. "זהו, אנחנו בטוחים" אמרתי בעודי מלטף לאמילי
את מצחה, שבער באותו רגע מרוב חום. לא רציתי לעורר מהומה
מיותרת בכך שתתעורר. הלכתי והתיישבתי ליד הספסל, שהיה מונח
במקום, שהיה נראה כמטבחון קטן ומוזנח. אחרי הכל למה כבר היה
אפשר לצפות ממקום בו לא גרים מזה עשר שנים ויותר... הנחתי את
ראשי על ברכיי וכעבור חמש דקות תמימות יכולתי לשמוע את נהמות
הזאבים, ששרצו מסביב לבקתה כמייחלים לתפוס להם טרף קל.

הזמן עבר, והיללות נשמעו יותר ויותר חזק. קמתי, והארתי עם
שעוני כמגשש ומחפש דבר מה, שיבריחם ויחסוך ממני דאגות מיותרות.
שברי כסאות, כוסות זכוכית וכלי מטבח שונים ומשונים היו מפוזרים
לכל עבר, התקרה המפוררת עשתה רושם כאחת שהולכת לקרוס והרעפים
השבורים, שהיו מפוזרים על פני הארץ, לא הותירו מקום פנוי בו
רגל אדם יכולה לדרוך מבלי לעורר יותר מידי רעשים. לאחר זמן מה
של תהייה ממושכת אמילי כבר התעוררה וקולות הזאבים, שכבר
התייאשו, החלו מתרחקים אל תוך היער. "איפה אנחנו? מה זה המקום
המוזנח הזה?" שאלה בעודה מנסה לקום בכל מחיר מאותה ערמת מזרנים
מאובקת. "הגענו, אנחנו בבקתה. הגענו למקום אליו יצאנו אתמול
בבוקר" עמדתי מחייך חיוך מאוזן לאוזן אותו אפשר לתאר רק בסרטים
מצוירים, אמנם קצת צבוע, אבל באותו רגע באמת שהרגשתי גאווה.
"זאת הבקתה? המקום העלוב הזה הוא אותו מקום בו שיחקנו, כשהיינו
ילדים?" היה בדבריה, משום מה, קול שנשמע כמלגלג. "למה ציפית?
לארמון עם קירות, חלונות ודלתות מזהב? או אולי ללובר שבצרפת,
כשתקרתו מעוטרת ציורי תיקרה מבית היוצר של לאונרדו דה וינצ'י?
או של השד יודע מי?!" אני יודע, שקצת חצוף היה מצידי להגיד דבר
שכזה, אבל האמת? אני בעצמי לא ממש יודע מה היא חשבה או ציפתה
לראות.

השחר עלה. לרגע היה נראה, כי סבלנותה של אמילי מתחילה לפקוע.
"למה הבאת אותי לכאן? ביקשתי ממך להחזיר אותי לבית, עוד לפני
שהתרחקנו, וכעת אני לא יודעת אם נמצא את הדרך חזרה" אמרה בעודה
מנסה לפתוח את הדלת בידיה העדינות. "תיזהרי, שלא תשברי משהו"
עמדתי מהצד, בעודי מביט לעברה כאחד שבעוד רגע מאבד את הצפון
ומתחיל להשתגע מרוב זעם. "אל תדאג לי, אני אהיה בסדר, אני בסך
הכל רוצה לצאת מכאן ולחזור בחזרה". אני מודה, אמילי היא אחת
הבחורות היותר עקשניות, שפגשתי במהלך חיי, ואני לא מתלונן. היא
דפקה על הדלת בחוזקה וכשראתה שלא יוצא לה מזה דבר, התיישבה על
הרצפה כתינוקת בת שלוש, שלקחו מידה סוכרייה על מקל באכזריות
נוראית. "אין לך מה להתרגז, מחוץ לדלת הזאת מצפים בכיליון
עיניים ושיניים זאבים, שממתינים לערוך ממך ארוחת בוקר חגיגית,
ככה שבמקומך הייתי ממתין בסובלנות, עד שהם יוותרו על התענוג"
אמרתי בעודי חושב על הרגע בו אשכב על מיטתי הרכה והחמה. "אל
תחלק לי המלצות, את עצות אחיתופל שלך תשמור בבקשה לעצמך, אני
עוד צריכה להגיע לבית בשלום".

לקחתי נשימה ארוכה, נשפתי, ואמרתי לעצמי להירגע, אחרי הכל אין
באפשרותי לעשות דבר ולו חצי דבר כדי להרגיע את הנערה. אחרי
הכל, כל דבר שאעשה- יעלה בתוהו. ישבתי והמתנתי, עד שהזאבים
ירחיקו לכת מספיק כך שיהיה לנו זמן בכדי לברוח ממקום אליו אני
כבר לא בטוח, שארצה יותר לחזור. מבעד לחלון ראיתי את הזאבים
רצים אל תוך היער. לפתע הדלת נפתחה, ואדם נמוך קומה נכנס
כשבידו רובה צלפים. "אתם בסדר, ילדים? אני מפריע?" נשמתי
לרווחה, זהו, הישועה כבר כאן והסיוט הגיע אל קיצו. אמילי לא
פספסה רגע אחד והתרפקה על חזהו של הבחור כאחת שמצאה תקווה
בערמה ענקית של שממה. "הצלת אותנו, תודה לך!" אמרה אמילי בעודה
לא מפסיקה לנשק את בהונות רגליו של אותו בחור נמוך הקומה, שעמד
מולה בהלם כאחד שלא יודע מה לעשות עם עצמו. "תודה רבה, אבל אין
צורך. אתם יודעים איך לחזור למקום ממנו הגעתם?" שאל בעודו
מסמיק לאחר התרפקותה של אמילי על רגליו השעירות. "הנערה קצת
לחוצה" אמרתי בעודי נועץ עיניי באמילי. באתו רגע ראיתי בעיניה
אדם, שבעוד רגע הולך לנעוץ בקרבי קלשון מלא בחלודה, שהיה מונח
על האח, שלא בערה מאז ומעולם. "תוכל לקחת אותי לכפר הקרוב? משם
אני כבר אסתדר בכוחות עצמי". גיחכתי. ביער היא לא הייתה מסוגלת
ללכת לפני רגע, ועכשיו היא רוצה לעבור בין כפר לכפר? "למה אתה
מחייך?! משהו מצחיק אותך?" שאלה בזעם. היא ידעה למה אני מתכוון
ולכן גם וויתרה תוך דקה תמימה על ההסעה לכפר השכן. "אנחנו
נסתדר. תודה רבה, בכל אופן" אמרה בעודה מתרחקת מכרכרתו של אותו
נמוך קומה, שעל רגליו התרפקה מלפני מספר דקות בודדות. "יאהה!"
גער הרוכב בסוסיו והתחיל דוהר אל תוך היער.

"מה עושים עכשיו? אני בטוחה, שאת הדרך חזרה אתה לא ממש יודע"
אמרה אמילי בעודה מסתובבת סביב, "את יכולה מבחינתי להתחיל ללכת
לאן שאת רוצה, אני בוחר בדרך שאני מוצא לנכון. במידה ואת
מעוניינת, את מוזמנת להצטרף. אבל קחי בחשבון, שאני לא אחראי
לתוצאות שעלולות לקרות במידה ומשהו יפתיע אותנו". מחשבות החלו
מתרוצצות בראשי. אחרי הכל, אני הוא זה שלחצתי, שאמילי תבוא
איתי, והמצפון שגער בקרבי לא יניח לי ולו לרגע אחד אם יקרה
משהו לנערה. "בסדר, אם זה מה שאתה רוצה- זה מה שיהיה" הסתובבה
אמילי והתחילה ללכת אל תוך היער.

לכאורה, היה זה יום יפה, הציפורים צייצו, הרוח הקרירה נשבה ולא
הותירה לחום הכבד להוות למכשול, על אף שברובו של הזמן שהיתי
תחת העצים הענקיים, שצמחו בפראיות ברחבי היער. אך הלכה למעשה,
היום הזה התברר כיום מקולל יותר מכפי שיכולתי לתאר. שעות על
גבי שעות חלפו ואת כמות העצים שעל פניהם עברתי לא יכולתי
לספור, אפילו לא אם היו לי ידיים כמספר רגליו של אותו חרק שחור
ארוך, שאורך חייו לא עולה על מחציתה של שנת סדיר בצבא. רגליי
החלו מתעייפות והחלטתי לעצור לרגע כדי להסדיר את הדופק. פתחתי
את תיק הגב והוצאתי מתוכו בקבוק מים, בו לא נותרו יותר משתי
לגימות זעומות. השלכתי אותו אל הקרקע, והתיישבתי תחת עץ אגוז
עבות. לאחר חמש דקות בודדות הד צווחה השתרך לאוזני הימנית.
הקול היה מוכר, וישר חשבתי על אמילי התוהה ביער.

קמתי, והתחלתי לרוץ אל מקור הרעש. רצתי כמו מטורף. בימים הכי
טובים שלי לא זכורה לי ריצה שכזאת. הקולות רק הלכו וגברו
והזיעה, שנטפה מכל מקום בגופי, נתנה הרגשה שבעוד רגע נהר הולך
לפרוץ מתוכי כמתוך סכר המשתוקק להמשיך ולזרום למקום אותו מעולם
לא ידע. לבסוף נעצרתי ומאחורי עץ חרוב ראיתי את אמילי, כשזאב
מאיים לעולל לה דברים, אותם לא הייתי מסוגל או רוצה לתאר.
התכופפתי, וחיפשתי משהו לזרוק עליו- אבנים, אגוזים, צעקות-
עשיתי כל דבר שחשבתי, שהיה נכון לעשות, אך לשווא. לפתע זאב
נוסף הגיע, ואז כבר הייתה לי הרגשה שזהו, מכאן ואילך אמילי
נתונה לחסדם של זאבים, שלא אכלו מזה שבוע... אך מסתבר שטעיתי.
הזאבים החלו רבים כאריות הנלחמים על המלך שבמלכים... ניצלתי
הזדמנות פז, שרקתי לנערה, התחלתי לרוץ אל תוך היער והיא אחריי.


לאחר ריצה של כחמש דקות, כשיבבות נשמעות בכל מקום אפשרי, הגענו
לנחל. מימיו היו קרירים ועומקו לא עלה על חמישה סנטימטרים.
עקבנו אחריו ולמרבה הפלא הגענו למקום, אליו רצינו להגיע במשך
כל אותו הזמן, הגענו לבית. אמילי לא השתהתה ולו לרגע קט והחלה
רצה לביתה, ואילו אני? אני נשכבתי על הדשא שליד אותו נהר,
עצמתי את שתי עיניי ותפסתי תרדמה עמוקה עד לבוקר שלמחרת.