גיל שמונה. עולה חדש מארגנטינה. משחק כדורגל. לא מצליח למסור
נכון. לא מצליח להעביר. לא מצליח לשים גול. לא מצליח. מתוסכל.
חלש. הילדים כועסים. צועקים. מצמידים לקיר הקשה. בועטים. הקיר
מחוספס. זורקים. הקיר דוקר. מבטים חודרים. פוגע. פוצע. כואב.
"ארגנטינופט". "ארגנטינופט". "ארגנטינופט". מעליב. רוצה לברוח.
לא נותנים. בוכה. צוחקים. "הצילו". גם החבר הטוב נגדי.
"הצילו". מצליח לברוח לבית של ההורים. ריצה. בכי. מקלט.
מנחמים. מחבקים. מנשקים... נרגע.

שנים שהייתי עם הגב לקיר הקשה. הדוקר. המעליב. שנים שהייתי
קטן. רציתי לקטון. להיעלם. שנים שברחתי הביתה, למקלט. עם השנים
למדתי להסתיר, להסוות, להעמיד פנים. להיות שחקן. להיות מישהו
אחר, בזמן אחר, עם עבר אחר, בסביבה אחרת, עם גורל אחר משלי.
אני מעמיד פנים בכל מקום, בכל זמן ובהתאם לסיטואציה ולאנשים
שמסביבי -
עם האחיין שלי אני מתיילד. בעבודה אני אחראי ונחמד. בבית אני
ילד מפונק. במילואים אני ראש קטן. עם התלמידים שלי אני מורה
סמכותי. עם השותף אני סבלני. בפאב אני קובר את הראש בכוס הבירה
ומחכה שתיגמר כדי לברוח הביתה. ובלילה, כשאני עם עצמי, מתחת
לשמיכה ולכרית, בתוך הפיג'מה שלי, הדלת סגורה, האור מכובה, אני
מוגן, אני שואל את עצמי - "מי אני עכשיו?"    
ואני נרדם.

אני רוצה לשבת על הר גבוה, גבוה, על הפיסגה המושלגת ולשמוע את
השקט מסביב. רק קצב החיים נותן את הטון - בו-בום, בו-בום,
בו-בום... לאט, לאט, אני מרגיש שאני מתנתק מההר ומתחיל לעוף
בקצב הפעימות. אני דואה מעל לאנשים שרצים בטירוף. דורכים אחד
על השני.
עכשיו א-נ-י צוחק!
חושב על המזל שיש לי שהאנשים הקטנים האלה לא מכירים את הדרך
להר הטהור שלי.
יום אחד, ארד לי מההר. אסתכל לאנשים בתןך העיניים, בגובה
העיניים, בעיניים חשופות. פגיעות. ישירות. אני ארגיש בטוח, בלי
מסיכות, שמח.
אז אני אצליח לשים גול ושאר הילדים ימחאו לי כפיים וירוצו לחבק
אותי.
אולי, אולי, אז אוכל להפסיק לחשב את המרחק ממני אל המקלט
המנחם.