אתמול נסעתי עד אליך. כמו בשיר ההוא של סידני לאופר "I DROVE
ALL NIGHT TO GET TO YOU, IS THAT ALLRIGHT?"  והגעתי עד אליך,
כמעט.
לא רצית לראות אותי. אמרת שאתה עייף מכל היום ושאולי חטפת מכת
שמש. ראבק, נסעתי עד אליך. יודעת בתוכי שלא תראה אותי, שלא
אראה אותך. שלא תיתן לי לגעת בגוף הזה שלך שמרוב השתוקקות אליו
אני לא זוכרת כבר איך הוא נראה. זוכרת רק צלקת אחת שהראית לי
אז.
לא תיתן לי לגעת בך יותר, אני יודעת ובכל זאת, לא יכולה להפסיק
לנסות. אולי הצורך הזה שלי להוכיח שאני יכולה, גם אם אתה לא
רוצה, לכבוש שוב את הגוף שלך על אף שמעולם לא הצלחתי לכבוש את
לבך.
נסעתי עד אליך, רחוק. בדרך עשיתי לעצמי הצגה של "נוסעת לסיבוב
כדי להתאוורר" ובעצם ידעתי כמה אני כמהה למגע שלך, למבט המוכר,
העוטף, מחבק, מרגיע. כמה אני מתה שתיגע בי, שתרגיש את לבי
פועם, מתגעגע. כמה רציתי שתרגיש שוב את החום שהגוף שלי מייצר
עבורך. ולא הסכמת.
לפעמים אני חושבת שאתה נהנה מהמשחק הסדיסטי הזה, שאמנם אני
משחקת אותו כבר כל כך הרבה זמן אבל בעצם אתה משחק בו הרבה יותר
טוב ממני, משחק בי. וכל הזמן הזה אתה שולט בהכל בקור הזה שלך.
לא מרגיש דבר.
יש ימים בהם אתה עובר לידי וכאילו הכל נעצר, הופך להילוך איטי.
אתה עובר אותי, נוגע לא נוגע, מחייך. כאילו זה לא נוגע בך
בכלל. ואני, מתכווצת כל פעם עוד קצת.
תתגעגע אלי קצת, תשתוקק לגופי כמו שאני משתוקקת לשלך. תפחד
לאבד אותי כמו שאני מפחדת עכשיו אחרי שאיבדתי אותך.
תסתכל לי בעיניים לרגע.
כשאתה מסתכל בי אני מרגישה אותך בתוכי. מרגיש אותי מבפנים,
קורא את כולי ויודע כמה כואב לי בפנים. אז תביט בי עמוק כמו
שפעם, כמו שאמרת לי אז במיטה שלי 'תגידי לי שאת אוהבת' ותברח.
תברח כמו שאתה יודע לברוח, רחוק, למקומות בהם הקרח שולט והאמת
איבדה משמעות.
עוצמת עיניים ושואפת אוויר לריאות, להרגיש את האוויר מנקה אותי
מבפנים. במקום זה כשאני נושפת הדמעות מציפות את כולי.
איך יכול להיות שבזמן כל כך קצר התאהבתי.
בגד בי לבי, בגדה בי נשמתי.