ראיתי אותו מדבר עם מישהי. שיחה תמימה, אפילו מרוחקת, אבל לא
יכולתי לשלוט בזה, הרגשתי איך היא משתלטת על כולי.
הקנאה.
זה הרגש הזה שברגע שהוא נוגע, מתפשט בכל הגוף.
שונאת להרגיש קנאה.
מטבעי אני לא כזו, לא מקנאה, לא חושדת. מעולם לא מצאתי עצמי,
כמו כמה חברות טובות שלי, מריצה סצנות של סקס (בראש שלי) בין
החבר הנוכחי שלי למזכירה שלו. אני לא חושבת על זה אפילו. אולי
יום אחד אגלה שהגברים איתם הייתי היו בו"ז גם עם אחרות אבל עד
אז, אני בתמימותי מאמינה שמי שהיה איתי, היה איתי ואך ורק
איתי.
בתוכי אני מאמינה שקנאה מגיעה ממקום כל כך חסר בטחון, כל כך
מפוחד ואבוד, שאין סיכוי שמישהי כמוני תהיה שם. אני בטוחה
בעצמי. בטוחה שאני מספיקה למי שאיתי. ואם לא, שיילך לאחרת
ושתמרר לו את החיים עד שימות...
אבל לפעמים, פעם בשנה או יותר, אני מרגישה אותה בוחשת וגועשת,
מטרידה את מנוחתי ואת מחשבותיי. מרגישה רגע קטן, לפעמים של
דקות ספורות בלבד. זו הקנאה.
ולרגע האמנתי שהוא איתה, נוגע בה, מרגיש אותה, מחליק את הידיים
שלו, הלשון שלו, על הגוף שלה. שלה ולא שלי.
מלאה הזיות אני.
ומה שאוכל אותי באמת זה שהאהבה הזו שאתה מונע ממני בחן ובחיוך,
האהבה הענקית הזו שכלואה בך ואתה לא מרשה לה לגעת בי, האהבה
הזו תהיה של מישהי אחרת. מישהי אחרת ולא אני. |