עוד יום של חופש עובר, וכמו בכל יום, אני עיפה מוות... מסתובבת
במצב תמידי שבין ערות לשינה, מעין תחושת סהרוריות שלא נגמרת.
המצב הזה (שאני שונאת אותו) משאיר לי המון מקום למחשבות. יותר
מדי מחשבות.
אני חושבת על כל הזמן הזה שהיינו יחד, הרשמי וה"לפני". על
המריבות האיומות, שלרוב לא השלמנו אחריהן, אלא העדפנו לשכוח
מהן - פשוט חזרנו לשגרת חיינו. על כל הדברים שהרגשתי וכל כך
חששתי להביע - הפחד התמידי הזה, בלהודות שאני אכן בת אדם,
אנושית לחלוטין שחשה ומרגישה. ובעיקר נפגעת.
ועכשיו, מישהו חדש מגיע, מישהו נהדר לא פחות ממך - ואולי אפילו
יותר. ואני כל כך פוחדת. אני פוחדת שישכיח אותך ממני, שישחרר
אותי מעול המחשבות עליך... מחשבות שהן כל כך מענות, וכל כך
מתוקות. שישכיח ממני את כל הזכרונות העמוסים, הממלאים אותי בכל
פעם ששמך מוזכר כבדרך אגב...
אני כל כך פוחדת שיעלים את הכל, ומתפללת לכך. מתפללת לכך שימחק
אותך מזכרוני, וימלא אותו מחדש, באופטימיות ובקסם שהוא
מפיץ...
אבל הוא לא אתה. אולי הוא יותר - אבל הוא עדיין לא אתה.
רוצה שתיפגשו יום אחד. סתם ככה, באמצע הרחוב. תחליפו כמה
מילים. בוודאי תשנאו אחד את השני. אתה תחשוב שהוא נחמד מדי
וביישן, והוא יחשוב שאתה אימפולסיבי ומניאק. ואני אשנא אותך על
המחשבות האלה. כי הוא נהדר.

אבל הוא לא אתה.
אף אחד כבר לא יהיה אתה.