הלילות שלי אינם לבנים
ישנה כמו תינוקת בכל המובנים
לא מתייסרת על דבר, לא מתייפחת על העבר
שכן טעויות שעשיתי
חסרות משמעות
בעולם של טירוף
טירוף בלי מהות

מסתכלת קדימה, צועדת איתנה
בוטחת במשהו, אולי באמונה

אולי במחשבה, שלהיות לבד
זו באמת אומנות
וכשמוצאים את האחד
זו באמת וכמעט יצירה של שלמות

ושבעצם למות בלי למצוא אותו
זה לא אסון גדול
זה רק לחיות בלי לחפש אותו
שתמיד יגרום לי לשאול

אם וכאשר אמצא אותו איזה יום
האם הוא יקבל אותי?
אחרי שישמע את כל שעברתי עד הלום?
האם יזיל דמעה ויזדהה עם הכאב
או כשיראה אותי בוכה, האם ירגיש דבר-מה בלב?
האם יחבקני מרצונו
ומכיוון שיהיה לו חשוב
מתוך דחף חזק שירצה להגן,
מתוך זה שהוא עצמו היה פעם עזוב

והאם כל זה הוא לא חלום
ואחרי שאמות לא ימצאו את המחברת?
כי אם כל זה קורה היום
אני שורפת אותה, אין לי צורך בה-
היא אך מיותרת