תכתוב!
מילא שהיא אמרה את זה, או יותר נכון סיננה את זה בנימה שמבהירה
לך שאם אתה לא כותב - אז אתה בבעיה גדולה, יענו, במילים נשיות
אחרות: "אם אתה לא כותב, אז אני לוקחת כפית ומוציאה לך את
הטחורים... אבל לאט לאט."
אאוטש...
ולא שיש לי טחורים, אבל זה נשמע רציני. חוץ מזה במהלך שנות
נשואי למדתי שלנשים יש יכולות מסוימות שהק.ג.ב חיפש אחריהן
במשך שנים.
אז אני כותב (בלי שהיא תראה כמובן), כי היא הרי תמיד צודקת, גם
אם לא נעים לי להודות בזה. מי שאמר "צדק צדק תרדוף" - ידע על
מה הוא מדבר, חוץ מזה שהוא בטח היה רודף שמלות.
על מה לכתוב? אל מי? למה? - מה זה משנה, העיקר שתכתוב (זאת היא
שמדברת).
נעים מאד.
אני צ., נשוי + עמרי, ואני כאן כי אשתי אמרה לי לכתוב - אהה?
איך זה בתור פתיחה לסדרת כתבות מחיי ניסויים?
לפני שהתחתנתי (נו - היא בטח תגיד: "ה-ת-ח-ת-נ-ו - זוכר?
אנחנו? שניים? יחד???") אף אחד לא אמר לי שזה ככה. ולמרות שלא
אמרו, אפילו הלכתי לחדר כושר, ליתר ביטחון, שיהיה, שאני אבוא
משורג ומוכן, במידה ויהיו עימותים.
ואז זה בא. בהתחלה לא הבנתי מה היה - כי תוך שנייה מצאתי את
עצמי הכי קרוב שאפשר לבלטות, חסר אונים (אם כי משורג), אשם ללא
יכולת ערעור.
בפעם הבאה כבר הייתי מוכן, כך שהגעתי לבלטות הרבה יותר מהר.
לאחר שלוש שנים כאלה, ולאחר שנמאס לי לנגב את הרצפה, הלכתי
לסטימצקי וקניתי את רב המכר "המדריך השלם למריבות עם אישתך, או
איך לריב עם אישתך ולהישאר בחיים". קראתי אותו בשירותים, כדי
שהיא לא תראה (וגם שתחשוב שיש לי טחורים), ואחרי הקדמה של 800
עמודים מאת הגרסה הנשית של ורדה רזיאל זקוסט, הסתבר לי שנשאר
בספר רק עוד עמוד אחד. בדחילו ורחימו הפכתי אותו כדי לגלות
שהוא בעצם די לבן, ובמרכזו משפט אחת:

"את צודקת"

אחרי שגמרתי להתייחס לאמו של ערי סטימצקי ולניסיון המקצועי
שלה, גיליתי שנשארתי בלי נייר תועלת, ומכיוון שספרים זה דבר
קדוש (בטח כאלה שעולים כסף), קראתי לצודקת וביקשתי סיוע דחוף.
לאחר משא ומתן קצר ותכליתי אני זכיתי בנייר המיוחל והיא יצאה
עם שני צמידים, חולצה חדשה, אוטו חדש, סופשבוע ברומא עם חברה,
ועם זה שאני עושה כלים וכביסה עד הפנסיה, ועוד עם חיוך.
אחרי שבוע בערך, היא אמרה משהו בסגנון: "אתה לא מקפל את הכביסה
מספיק אחיד", ואני, ברגע של הארה (כלומר נפלט לי בלי כוונה)
אמרתי: "את צודקת", ועצמתי את עיניי, כהרגלי, לקראת המפגש
השבועי שלי עם הבלטה.
נשארתי לעמוד ככה כמו דחליל עיוור עוד דקה ורבע כדי להבין
שמשהו השתבש הפעם - הבלטה נשארה במקומה, היא שתקה, ואני התחלתי
לקלוט שקורה כאן משהו קוסמי, או שאולי מעמד הר סיני 2, עם ברוס
וויליס בתפקיד העגל, מגיע לאקרנים.
מכיוון שלא ידעתי מה לעשות בסיטואציה החדשה זאת, שיפרתי
במהירות לאחור והלכתי לקפל כביסה, מביט לעבר הבלטות במבטים
חשדניים.
כעבור שבוע, על השאלה "למה אני צריכה להגיע הביתה עייפה, והיה
לי יום קשה, ולגלות כיור מלא כלים?" - עניתי אוטומטית "את
צודקת" (למרות שמה שבאמת רציתי להגיד היה: "בדיוק בשביל זה
המציאו את הכיור, נשמה, כדי לשים בו כלים").
גם הפעם הרצפה נשארה רחוקה...

המשך יבוא...
(אם אשתי תרשה לי)